שוויון בנטל

בשבוע האחרון התפרסמו מספר מקרים טרגיים בתקשורת העולמית והישראלית,  אשר שבים ומבהירים כי סיפור ההגירה בכלל, והגירת מבקשי מקלט בפרט, היא בעיה בינלאומית עמה מתמודדות כל מדינות העולם. בימים אלו מתרחשת הגירה בעיקר דרך הים התיכון של מאות אלפי אנשים, שמגודרת כעת כהגירה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בסביבתנו המיידית יותר, מתמודדות מדינות עניות מאתנו בהרבה עם הגירה עצומה ומהירה של 3 מיליון פליטים סורים הנמלטים ממלחמת האזרחים הקשה המתחוללת שם כבר למעלה משלוש שנים.

רק מדינה אחת, קטנה, לא מאוד ענייה ועם היסטוריה של פליטות אותה היא ממשיכה לציין עד היום, מסרבת בשיטתיות לקחת חלק בנטל הבינלאומי שהוא גם חובה חוקתית ומוסרית, של קליטת פליטים. האירועים האחרונים מוכיחים שישראל לא רק שאינה לוקחת חלק בקליטת פליטים, היא אף תורמת לזרם הפליטים הנע באזורנו לכיוון צפון, בתקווה להשיג עתיד טוב יותר וביטחון.

כדי להבין את הטענה הזו ניתן להתחיל בקריאת העדויות בדו"ח חדש שפרסם 'המוקד לפליטים ומהגרים', ועוסק בהליכי הגירוש "מרצון" הן למדינות המוצא והן למדינות חלופיות כאוגנדה ורואנדה. לפי הדו"ח ופרסומי רשות האוכלוסין, בשנים האחרונות עזבו את ישראל כ 9,000 מבקשי מקלט מאריתראה וסודאן, כאשר עיקר העוזבים הוא מסודאן, זאת על אף שרבים מהם מגיעים מחבל דארפור, והם מהווים אחוז קטן מכלל מבקשי המקלט בארץ. הסיבה למספרי העוזבים הגדולים נעוצה בעיקר בסיבה שזו האוכלוסיה עליה הופעל לחץ גדול, ואחוז גבוה מאוד ממנה זומן לכלא 'חולות'. על-פי הנתונים שבידי הארגונים קצב העזיבה את הארץ ירד דרמטית לאחר שהגיעו העדויות של החוזרים על מצבם הקשה. כל הציטוטים בפוסט זה לקוחים מן הדו"ח:

"כשהגעתי לשדה התעופה בחארטום, כוחות הביטחון של סודאן לקחו אותי. שאלו אותי מה עשיתי בישראל, למה הלכתי לישראל והרביצו לי ובעטו בי כשהייתי על הרצפה. לקחו את כל הדברים שלי, אני מפחד שיתפסו אותי עוד פעם" -סולימן, מבקש מקלט סודאני שחזר לסודאן בפברואר 2014.

"כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון. שאלו אותי אם יש לי דירה בסודאן, כמה כסף יש לי ומאיפה הכסף לדירה. עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM ומי עובדים בשביל SLM בישראל. עכשיו אני מפחד שהם יבואו עוד פעם. כל הזמן מתקשרים ואומרים לי לבוא לשם, כל הזמן. התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי, אבל בין חולות לסודאן אין החלטה טובה. חולות זה קשה, אבל אחרי מה שקורה בסודאן הייתי נשאר בחולות. אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן" -אידריס, מבקש מקלט מסודאן, עזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות.

באופן אירוני קהילה של מבקשי מקלט דארפורים שעזבו את ישראל שבה ונפגשה שוב לא רחוק מכאן- בירדן. הדו"ח מביא את עדותו של מוסא, מבקש מקלט מדארפור, וכותב כי הוא עזב את ישראל לסודאן במרץ 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות. בסודאן הוא נכלא לעשרים ימים בבידוד, הוכה ונחקר על מעשיו בישראל. כל רכושו, כולל הדרכון, הוחרם. אחרי ששוחרר, הוא ברח שוב ונמצא כעת בירדן:

"בחארטום שילמתי הרבה כסף ויצאתי עם האישה והילדים לירדן. ביקשתי מקלט מנציבות האו"ם בירדן, קיבלתי כרטיס ויש לי ראיון בעוד שנה. אבל המשטרה מתעלמת מהכרטיס של הנציבות, אז אם באים שוטרים הם יכולים לשים אותי בכלא. יש בירדן גם כוחות ביטחון סודאנים. הם באים בלילה לאיזור שהדארפורים גרים בו ומרביצים לאנשים".

לפי עדותו של מוסא בירדן חיים לפחות עוד 50-60 מבקשי מקלט שכמותו, חיו בישראל ועזבו אותה. כלומר, אנשים שישראל סירבה לבדוק או השתהתה בבדיקת בקשות המקלט שלהם (נכון להיום לא התקבלה תשובה באף אחת מבקשות המקלט שהגישו דארפורים בישראל) הגיעו למדינה שכנה, ענייה בהרבה, אשר בשנתיים האחרונות קלטה למעלה ממיליון מבקשי מקלט מסוריה ועיראק. מידע על מצב מבקשי המקלט בירדן בלינק זה.

לאחרונה הודיע משרד הפנים כי הוא משנה את המדיניות לפיה הורחקו לאוגנדה ורואנדה רק אנשים שמצהירים וחותמים על רצונם לעזוב, והחל לחייב אנשים לעזוב, או שהם ייכלאו לתקופה בלתי מוגבלת בסהרונים. במכתב שניתן לאותם אנשים הכלואים כיום בחולות נכתב בין השאר כך [תרגום חופשי מטיגריניה בעזרת דוברי השפה]: "לאחר מאמצים קשים מצאנו מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותך […] המדינה תיתן לך אישורי שהיה ועבודה […] המדינה חוותה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית, יציבות פוליטית וייצרה מקומות עבודה לתושבי אפריקה […] כשתגיע למדינה השלישית ימתינו לך נציגים בשדה-התעופה שיתנו לך אינפורמציה על החיים במדינה, ביום הראשון תנוח במלון ותקבל ויזה […] הסודאנים והאריתראים שכבר עזבו למדינות אלו בסיוע רשויות ישראל מספרים כי הם חיים חיים טובים, לומדים אנגלית וכי יש להם עבודה, חלקם אף פתחו עסקים ומקיימים עצמם היטב".

מכתב עזיבה

מכתב זימון לחתימה על עזיבה מדינה שלישית, צולם ע"י הכלואים בחולות.

אולם כשמשווים את העדויות שהגיעו מאנשים שעזבו למדינות אלו למתואר במכתב, נראה כי מדובר בשקרים בוטים, תעמולה מכוערת המנצלת את מצוקתם הקשה של אנשים העומדים בפני כליאה ושלילת חרות בלתי נתפסת.

"כשהגענו לשדה התעופה באוגנדה לקחו את מסמכי הנסיעה שלי. נעצרתי והוכנסתי יומיים בכלא, כי לא היו לי מסמכים מזהים" -טאהר, מבקש מקלט מדארפור.

"בשדה התעופה ברואנדה באו שלושה אנשים מההגירה של רואנדה, לקחו את שני המסמכים שנתנו לי בישראל ולא נתנו לי כלום. אף אחד לא בא לבדוק מההגירה הישראלית. בשתיים בבוקר לקחו אותנו לחדר, נעלו אותנו והלכו. 14 שעות לא דיברנו עם אף אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע איש מההגירה ואמר לנו: 'תנו לי 250 דולר כל אחד, ואני אקח אתכם לאוגנדה. אני יודע שנתנו לכם כסף בישראל׳. ביקשנו שיחזיר לנו את המסמכים, אבל הוא אמר: 'אתם חייבים לנסוע לאוגנדה'. באוגנדה אין לנו משפחה ושום דבר. נסעתי לג׳ובה כי לא ידעתי לאן לנסוע. אני מרגיש פה בטוח כי אני לא בכלא, אבל אין מה לעשות פה, אין איך לעבוד ואין איך לאכול. למרות שחולות קשה, אני לא ממליץ לאנשים לבוא כי אין פה מחנה פליטים. אני לא יודע לאן אני אלך עכשיו."  – מיקלה, מבקש מקלט מאריתריאה.

עדויות רבות מן הסוג הזה הגיעו הן לידי ארגונים שעמדו בקשר עם היוצאים מישראל, והן לאוזני אנשים פרטיים שיצאו למטרות מחקר למדינות אלו ופגשו את האוכלוסייה המדוברת. לא אשרת שהיה, לא עבודה, לא עתיד, וודאי שלא הגנה.

אם כן, לא פלא כי רבים מהעוזבים מחליטים לעזוב את אותה מדינה שלישית, בין אם מרצון ובין אם כתוצאה של כפייה של הרשויות – אשר לפי הבטחת ישראל אמורות היו לקלוט אותם – ובוחרים בנתיבים בהם עשרות ומאות אלפים לפניהם בחרו, צפונה- מעבר לים התיכון, לאירופה. המדובר במסע מסוכן מאוד לכל אורכו, החל ברשתות המבריחים במדינות השונות בדרך, דרך סיכון כליאה וגירוש למולדת המסוכנת וכלה בספינות הרעועות והעמוסות לעייפה העושות דרכן בים. מספר לא ידוע של אנשים שיצאו מישראל- אליה הגיעו בכדי להגן על חייהם – מצאו את מותם לאחר שיצאו מכאן, למקום שהובטח להם שיגן עליהם.

בתחילת החודש התפרסם סיפורו של עבדל עזיים, מבקש מקלט מדארפור שלאחר שנכלא בסהרונים נשבר וחתם על עזיבה. הוא הגיע לאוגנדה, ועבר לדרום-סודאן בניסיון להתקרב למקום הימצאה של משפחתו, שם נרצח ,לפי ההערכות על-ידי לוחמים מטעם ממשלת סודאן הפועלים במדינה.

עבדל עזיים

תמונה מעמוד הפייסבוק

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחות מטבח", באירוע בו לימד עבדל עזיים כיצד לבשל מאכלים דארפורים, טרם כליאתו בסהרונים.

גם הים התיכון כבר גבה קורבנות מהיוצאים מישראל. זוהי עדות על גורלו של אדם שיצא מישראל:

"הוא אמר לי: 'אנשים בחולות, אז אני אחזור לסודאן'. כשהוא הגיע לסודאן הוא נכנס לכלא. לקחו את הדברים שלו. אחרי שהמשטרה שיחררה אותו הוא ברח. הוא טבע בים, בדרך לאיטליה. היינו חברים עוד מלפני חמש-שש שנים, הכרתי אותו בסודאן . באנו ביחד ב-2011. היינו מדברים יחד והולכים יחד. הוא היה בחור טוב, היינו חברים גם פה, הוא היה בן 33".  –עלי, מבקשי מקלט מדארפור שחי בישראל.

בחודש האחרון אירעו מספר טביעות של ספינות מהגרים, מהן שתיים עליהן היו מאות אנשים. אריתראי שעזב את ישראל מחולות יצר קשר עם ארגון בארץ וסיפר כי הוא חצה את הים התיכון מספר ימים לפני טביעה של ספינה שנשאה 400 בני-אדם, וכי הוא פגש בלוב כעשרה אנשים נוספים שחיו בישראל ועמדו לעלות על ספינות באותו השבוע. הוא לא ידע מה עלה בגורלם. בטביעה הגדולה אף יותר שאירעה השבוע בה טבעו למוות למעלה מ 900 אנשים עדיין לא התבררה זהותם של רוב המתים, אולם ההערכה היא כי היו עליה גם אנשים שהגיעו מישראל, וקרוביהם בארץ עדיין לא שמעו מהם לאחר שהללו עדכנו אותם כי הם בדרכם לחצות את הים.

ביום שלישי התפרסם גורלם הטראגי של שלושה מבקשי מקלט אריתראים שיצאו מישראל – אשר לפחות אחד מהם, טספאי, שהה קודם לכן בחולות וחתם מתוך מתקן הכליאה על העזיבה – והגיעו ללוב במטרה לחצות לאירופה. הם נכלאו בכלא הלובי, משם נחטפו על-ידי כוחות דאעש יחד עם קבוצת מהגרים אתיופים, ונרצחו בעריפת ראש בשל היותם נוצרים.

טספאי, נרצח לאחר שגורש מישראל. תמונה: המוקד למהגרים ופליטים

נכון, מדינת ישראל לא שלחה את שלושת האנשים הללו לכלא הלובי, היא שלחה אותם לאוגנדה שם הבטיחה להם כי יהיו מוגנים ויוכלו לקבל מעמד. היא לא המליצה לסודאנים ששבו לסודאן לשוב ולברוח מן המדינה, אולם היא כן טענה כי לא מדובר בפליטים וכי חייהם לא בסכנה ולכן לא סיפקה להם הגנה. ישראל עדיין מסרבת לקחת אחריות על גורל אותם האנשים שנכנעו, חזרו לאפריקה והמשיכו להירדף. בישראל חיים כיום כ 43 אלף מבקשי מקלט, (מספר נמוך הן ממספר השוהים בישראל ללא אשרה והן ממספר מהגרי העבודה המובאים לכאן ברשיון), למעלה מ 90% מהם מגיעים מאריתראה וסודאן. מספר הפליטים שהוכרו ממדינות אלו? 4 אריתראים, אף לא סודאני אחד. כעת ידוע בוודאות כי רואנדה, אליה מתבקשים כעת אנשים לעבור תחת איום הכליאה אינה קולטת את האנשים אלא מאלצת אותם להמשיך ולנדוד. הדרכים הטבעיות של מי שאינו יכול לחזור למולדתו מובילות אותו צפונה, למדינות בהם אחוז ההכרה בפליטים אריתראים עומד על למעלה מ 80% וסודאנים 70%. ישראל כבר עשור מסרבת לקלוט פליטים, ובמקום לבחון את האפשרות להעניק להם הגנה ולמצוא פתרונות לבעיות שבשטח, היא דוחקת אותם למסלולים בהם במקרה הטוב יהפכו להיות נטל על מדינות אחרות שכבר קולטות הגירה, ובמקרה הרע יאבדו את חייהם.

מודעות פרסומת

יום הבוחר

ביום בו אנו הולכים לממש את זכותנו הדמוקרטית, מעניין לשמוע מה יש למבקשי המקלט לומר על הבחירות. הם כמובן משוללי זכות בחירה, אבל חיים כאן כבר מספיק שנים כדי להבין בדיוק מה הולך. אלו ההמלצות שלהם:

חמיס אלשייח מדארפור, סודאן

חמיש אלשיח

 

גבריאל מאריתריאה משתתף בקמפיין דמוקרטיה אמיתית- Real democracy בו בעלי זכות הצבעה נותנים את קולם לאלו המושפעים ממדיניות הממשלה אך אין להם זכות בחירה. הוא מסביר מדוע מבקש להצביע למרצ.

דוויט דמוז מאריתריאה גם זוכר את התיצבותה של מרצ נגד חוק ההסתננות

Dawit

ומוטסים עלי מדארפור, סודאן, שכלוא כבר מספר חודשים בחולות, פשוט מפחד מעוד קדנציה של ביבי

Mutasimבחרו בחכמה.

הגירוש לדרום סודאן ממשיך

על-אף המצב הקשה במדינה הצעירה, ועל-אף שהגירוש המסיבי בשנת 2012 גבה קורבנות בנפש, משטרת ההגירה ממשיכה את התעמרויותיה במוחלשים שבמהגרים.

מתוך מגאפון

הפגנת הקהילה הדרום-סודאנית לפי הגירוש. צילום" עיתון 'מגפון'

משפחת דינקה (כל השמות בפוסט בדויים לשמירת פרטיות וביטחון המשפחה) הגיעה לישראל לפני כשבע שנים, בעל אישה וחמישה ילדים.

המשפחה קיבלה הגנה קבוצתית, ככל הסודאנים. ההורים עבדו קשה לפרנס את ילדיהם וחיו בשקט יחסי. יחסי, מכיוון שאחת מן הילדות נולדה עם מחלה קשה, אשר פוגעת בתפקודה. ההורים קיבלו סיוע מן הארגונים, ביטחו את בתם בביטוח בריאות, וטיפלו בה בהתאם להנחיות, תוך שהיא מתקדמת עד כמה שניתן בהתחשב במצבה. כך היה עד לפני שלוש שנים.

ביולי 2011, לאחר משאל עם שנערך בקרב התושבים, הכריזה דרום סודאן על עצמאות מן הרפובליקה של סודאן והפכה ליישות מדינית נפרדת. על-אף השמחה על העצמאות המיוחלת, על המדינה היה להתחיל ולהתמודד עם מציאות קשה. במהרה היא הפכה לאחת מבין המדינות העניות ביותר, וחסרות המשאבים, ומלבד עבודה על פיתוח נאלצו התושבים להתמודד גם  עם מלריה ומחלות אחרות, רעב ועוני.

בשנת 2012 הודיעה ישראל כי כל תושבי דרום סודאן היושבים בה יגורשו, זאת על-אף שמדינות רבות האריכו את ההגנה על אוכלוסיה זו בכדי לתת למדינה החדשה הזדמנות להתרומם על רגליה. אולם שר הפנים דאז אלי ישי ראה באופציית הגירוש שנפלה לידיו הזדמנות פז להוכיח את עוצמתו ונחישותו, ולא וויתר. במשך כמה שבועות עלו מאות משפחות ובודדים על מטוסים שיקחו אותם למדינה החדשה. עשרות בודדות נשארו בישראל, ובהם המקרים הקשים ביותר של חולים ונכים שחששו להחמרה בבריאותם אם יעזבו.

משפחת דה-בול מערד, ששניים מילדיה- נוח בן ה-3 וחצי וניאן בן ה-9 חודשים- מתו לאחר הגירוש. צילום: מורן מקמל

משפחת דה-בול מערד, ששניים מילדיה- נוח בן ה-3 וחצי וניאן בן ה-9 חודשים- מתו לאחר הגירוש. צילום: מורן מקמל

ביניהם הייתה גם משפחת דינקה, אשר חששה מאוד לעתידה ובריאותה של בתם החולה, ופנתה לעורך דין בכדי שיסייע להם להשאר בארץ. עורך הדין השיג להם הגנה זמנית מגירוש, והם המשיכו בחייהם. הכל היה קצת קשה יותר, תקופה ארוכה הם היו ללא אשרה, וגם כשקיבלו כזו היא לא אפשרה להם לעבוד. בשלב מסויים הם הודיעו לעורך הדין שאין ביכולתם לשלם לו יותר, והוא הפסיק את הטיפול בהם. האשרה שקיבלו הסתיימה, וההורים נותרו ללא הגנה.

ביום ראשון השבוע הגיעו פקחי ההגירה לביתם של משפחת דינקה. אל מול עיני הילדים הבוכים את עצרו את אב המשפחה, ולאחר שכלאו אותו בגבעון הודיעו לו שבתוך יומיים יגורש. יש להבהיר – בסודאן ישנו משבר הומניטרי קשה ומתמשך. מלחמת האזרחים שפרצה שם בדצמבר 2013 גבתה מאות אלפי קורבנות בנפש, ועל-אף שיפור מה במצב עדיין לא הסתיימה לחלוטין. לא ברור מדוע לא קיימת שוב הגנה קבוצתית,או לפחות מדיניות זהירה מאוד ביחס לאנשים בסיכון כגון נשים, ילדים וחולים.

צילום: שירז גרינבאום, אקטיבסטילס

צילום: שירז גרינבאום, אקטיבסטילס

היום, התקיים דיון בבית-הדין לביקורת משמורת בכלא גבעון, והשופט הורה לשחרר את אב המשפחה. האיומים של עובדי ההגירה כי יועלה על מטוס בתוך יומיים שוגרו "על אוטומט", לא היה להם כל בסיס, וגם לא למעצרו. המדינה מודעת היטב למצב בתו הקטנה, לכן מדוע היה צורך להפחיד משפחה שלמה ולגרום לכאב וסבל מיותרים? תשובות ממשרד הפנים לא ניתן היה לקבל, שכן נציגיהם לא טרחו להגיע לדיון בגלל חג הפורים, ובשביל לתת להם הזדמנות לערער על ההחלטה עם תום החג, ימתין האב לשחרור עד יום ראשון. אז ייגשו בני המשפחה כולם למשרד הפנים להגיש בקשה הומניטרית. עבור בקשה זו על כל אחד מבני המשפחה לשלם 180 ש"ח, סה"כ 900 ש"ח, למשפחה שאסור לראשיה לעבוד כבר חודשים ארוכים. את המשפחה מלווה במסירות חנה רז, והיא גם תסייע להם בתשלום. אם יש מי שמעוניין לתרום ולהשתתף בעלות הבקשה ניתן לפנות ישירות אליה: https://www.facebook.com/hana.raz

הצצה למערכת המקלט הישראלית

הדיון המתקיים כיון בין כותלי בית המשפט העליון בנוגע לחוקיותו של תיקון מספר 5 לחוק למניעת הסתננות, מאפשר לנו הצצה נדירה אל מערכת המקלט הישראלית. והמראה המתגלה מדאיג מאוד.

לאחר קיום דיון בעליון בתחילת חודש פברואר השנה, ביקשו השופטים מן המדינה להציג להם נתונים מפורטים של מספר מבקשי המקלט בישראל, כמה מהם כלואים בחולות ומה עלה בגורל בקשות המקלט. זאת בעקבות טענות המדינה כי ניתנת קדימות לבדיקת בקשות המקלט של הכלואים בחולות, וכי מטרת כליאתם אינה עידוד עזיבה את המדינה- מטרה שהוכרזה כבר בפסיקות הקודמות כנגד התיקונים הקודמים לחוק כמטרה לא ראויה.

מצורפת תשובת המדינה, הכוללת טבלה מפורטת ומרתקת בנוגע למבקשי המקלט בישראל מאז שנת 2009 (השנה בה ישראל לקחה על עצמה את הטיפול במבקשי המקלט מידי נציבות האו"ם לפליטים שהייתה אמונה על-כך עד אז) ועד היום.

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665meshivim2-5-0215.pdf

גם לאדם שאינו מומחה בתחום ברור כי מדובר בשיעורי הכרה מאוד מאוד נמוכים, כשליש אחוז מסך מבקשי המקלט זכו להגנה על-פי אמנת האו"ם לפליטים. אולם משרד הפנים ביצע מניפולציות מכוערות ומרושעות בנתונים, ואפילו הנתון של שליש אחוז הכרה הוא מנופח.

ניתן למצוא ניתוח מעמיק ומאלף בתגובת הארגונים העותרים שהוגשה לבית המשפט:

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665otrim0215.pdf

מדובר על 9 עמודים בסה"כ, ולכן אני ממליצה פשוט לקרוא אותם, הם מרתקים. אבל לטובת מי שזמנו קצר, הנה כמה ציטוטי פסקאות נבחרות מתוך התגובה:

11 […]  בפסק דין שניתן על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 2011 נפסק, כי שיעור ההכרה בפליטים ביוון (שעמד באותה עת על אחוז, כלומר פי שלושה משיעור ההכרה בישראל) הופך את מערכת המקלט ביוון לחשודה באי-הוגנות. הדברים  מתקן כליאהחולותהיו כה חמורים עד ששיעור הכרה זה היווה אחד הנתונים שהובילו את בית הדין האירופי למסקנה, כי יוון אינה מדינה בטוחה למבקשי מקלט,[…]. ביחס למשמעות שיעור ההכרה הנמוך ביוון פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם:

"An asylum system with a rate of recognition not exceeding 1 percent is suspect per se in terms of the fairness of the procedure; the Government failed to provide any justification for this apparent statistical aberration." M.S.S. v. Belgium and Greece, application no. 30696/09 (21 January, 2011).

17 […] הערת שוליים 2 לתצהיר המשלים מלמדת, כי במניין הבקשות ש"אושרו" הובאו גם מי שזכו ל"יישוב מחדש" במדינות אחרות. ואולם מי שזכו ליישוב מחדש במדינות אחרות הם אנשים שישראל סירבה להעניק להם מקלט, אך נציבות האו"ם לפליטים מצאה עבורם מדינה שהסכימה להכיר בהם ככאלה. לפחות אחד מבין שמונת אזרחי אתיופיה שהמדינה הצהירה כי בקשותיהם "אושרו" הוא אדם שנרדף במדינתו, נדחה על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט חרף עמדתה של נציבות האו"ם לפליטים כי הוא פליט, וכשעמד בסכנת גירוש יושב מחדש על ידי הנציבות במדינה אירופית שהסכימה להכיר בו כפליט. לפיכך, כלל אין למנות אותו כמי שהוכר כפליט על ידי ישראל. נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקש המקלט באותו עניין יוצג על ידי עו"ד יונתן ברמן הח"מ.

 […] למשל, מן התצהיר המשלים עולה כי "אושרו" 4 בקשות של מבקשי מקלט מחוף השנהב. אלא שלמעשה, מדובר בשתי בקשות מקלט בלבד שאושרו. אחת משתי הבקשות שאושרו היא בקשתה של קטינה לבקנית, שהוכרה כפליטה על רקע רדיפתם של לבקנים במדינה זו. הקטינה הוכרה כפליטה, ומכוח כך קיבלו גם שני הוריה מעמד. ואולם בתצהיר המשיבים נספרת בקשה יחידה זו כשלוש בקשות ש"אושרו". נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקשת המקלט באותו עניין יוצגה על ידי עו"ד מעיין נוסל העומדת בקשר עם הח"מ.

[…] המדינה טענה כי היא נותנת עדיפות לבחינת בקשות המקלט של המוחזקים במשמורת ושל המוחזקים במתקן "חולות". האמנם כך?

 מעמ' 2 ניתן ללמוד כי מספר מבקשי המקלט אזרחי סודן שהוכרו כפליטים עומד על אפס (כאמור לעיל, חמשת האנשים שבקשותיהם "אושרו" לא הוכרו כפליטים לפי הנוהל. ראו סעיף 16 לעיל). רק 40 בקשות מקלט נדחו. אמנם, הנתון המופיע בטבלה בעמ' 2 בעמודת ה"נדחו" הוא 976, אולם הנתון הנוסף המופיע בעמודה זו, יחד עם הערת שוליים 1, מלמד כי 936 מתוכם הם מי שתיקיהם נסגרו משום שיצאו את הארץ לפני ההכרעה בבקשה.

26 יש לציין, כי מתוך קרוב ל-1,500 אזרחי סודן המוחזקים ב"חולות", הרוב המכריע הם תושבי חבל דארפור שבמערב סודן, בו מתחולל רצח עם. מתוך 40 ההחלטות שהתקבלו אף לא אחת התקבלה בעניינו של תושב דארפור. עד היום לא קיבלה ולא דחתה המדינה ולו בקשת מקלט אחת של תושב דארפור.

כתבה מצולמת: מבקשי המקלט נישאו, הבעל נעצר ונכלא

מתוך חדשות ערוץ 2:

אליזבת ובאפקדו התחתנו בישראל אחרי שברחו מאתיופיה בעקבות חברותם בתנועת אופוזיציה בדלנית. משרד הפנים דחה את הבקשה למקלט של הבעל, ובנוגע לאישה הוא עדיין לא החליט. הבעל נמצא במעצר כבר 5 חודשים, בזמן שאשתו בהריון מתקדם וילדתו הקטנה ממתינים לו בבית.

http://http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2015/Article-95af4cd00718b41004.htm

בפיקאדו

החזרה חמה

הערה

לפני 6 שנים בחור צעיר בן 24 חצה את הגבול מסיני עם קבוצה של עשרה אנשים. כולם חצו אבל הוא ובחור נוסף נורו על-ידי המצרים. הבחור הצעיר שכב על אדמת המדבר, ירוי ברגלו ושמע מה קורה לבחור השני שנתפס על ידי החיילים. הוא הקשיב לזעקות שלו עד שקולו נדם. הוא המשיך לשכב על הרצפה בשקט והתפלל עד שבבוקר מצאו אותו חיילים ישראלים ולקחו אותו לבית חולים. הבחור הזה הבריא לחלוטין, והוא היום אחד מהאנשים הקרובים אלי ביותר בעולם הזה. הוא חבר טוב, קשוב, חכם, נותן לי עצות, מקבל עצות ממני וממלא את ימי בשמחה.
לפני כמה ימים פורסמו שוב שמועות על ״החזרה חמה״. אדם אשר מסרב להזדהות או להעיד סיפר שהוא התבקש עם חבריו לפלוגה להחזיר שני סודאנים שחצו את הגבול לידי החיילים במצרים. לאחר כמה שניות נשמעו שתי יריות. אלו יכלו להיות החברים הכי טובים שלכם.
אוניית הפליטים סנט לואיס. מתוך: http://bit.ly/1b7hsod

אוניית הפליטים סנט לואיס.
מתוך: http://bit.ly/1b7hsod

מחשבות בעקבות ביטול התיקון לחוק ההסתננות

עבר כשבוע מאז ההחלטה המפתיעה והמדהימה של בית המשפט העליון, לביטול התיקון לחוק ההסתננות אשר מאפשר לכלוא מבקשי מקלט לתקופה של שלוש שנים ללא ביקורת שיפוטית. תשעה שופטי ההרכב המורחב קבעו פה אחד כי: "תקופת משמורת של שלוש שנים, כאמור בחוק למניעת הסתננות, אינה חוקתית בשל כך שהינה עומדת בסתירה לחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.".

פסק הדין משתרע על-פני 120 עמודים, אולם ניתן לקרוא תקציר שלו כאן:  http://elyon1.court.gov.il/files/12/460/071/b24/12071460.b24.pdf

וגם בסיקור הזה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2121057

הרבה מאוד נכתב מאז על החוק. מספר פרשנויות מעניינות שלו אפשר לקרוא כאן, וכאן, למשל.

אני אינני משפטנית ואינני יודעת להסביר ולפרש את חשיבות פסיקה זו מן האספקט המשפטי, אבל בתור פעילה בתחום כמובן ששמחתי והתרגשתי מאוד על ביטול התיקון לחוק (אני מודה, היו גם דמעות). הדבר השני שעשיתי לאחר התפוגגות האופוריה הוא לתהות מה יקרה עכשיו. למעשה נוצר וואקום חוקי, אשר זוהי הזדמנות פז למלא אותו בחקיקה ותקנות שיכולות לתקן מעט את המצב המזוויע שנוצר בשנים האחרונות.

ראשית ישנן כמה פסקאות בפסק הדין אשר חשוב להתעכב עליהן, ואשר עשויות להשפיע על פסקי דין בעתיד, ואולי אף (בתקווה) על המדיניות הישראלית כלפי הבאים בשעריה. בסעיף 6, עמוד 5 השופטים כותבים על המדינות מהן מגיעים מירב הפליטים: "כרקע לדברים חשוב להביא מעט אינפורמציה הנוגעת לשתי מדינות אלו.  אריתריאה היא מדינה שהוכרה כעצמאית בשנת 1993 לאחר שלושים שנות מאבק עם אתיופיה. מאז הוכרה כעצמאית לא נערכו בחירות דמוקרטיות באריתריאה ונשיא המדינה, המכהן גם כראש הממשלה וכמפקד העליון של הצבא, עודנו בתפקידו החל משנה זו. האסיפה הלאומית של אריתריאה מורכבת ממפלגה אחת בלבד. באריתריאה, על פי דו"חות של האו"ם, קיימת הפרה עקבית ונרחבת של זכויות אדם על ידי הממשל. הפרות אלו כוללות הוצאות להורג ללא משפט; מדיניות של ירי על מנת  להרוג המכוונת למי שמנסה לצאת מגבולות המדינה; היעלמויות של אזרחים ומעצרים שלא נמסרים למשפחות; מאסרים ומעצרים שרירותיים; שימוש נרחב בעינויים פיזיים ופסיכולוגיים במהלך חקירות של המשטרה, הצבא וכוחות הביטחון; תנאי מאסר לא אנושיים; שירות חובה צבאי לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת שבמהלכו נעשה שימוש בעונשים אכזריים המובילים אף להתאבדויות; אי כיבוד זכויות אזרח כגון חופש הביטוי, האסיפה, ההתאגדות, חופש הדת והתנועה; אפליית נשים ואלימות מינית; הפרת זכויות ילדים, כולל גיוסם של ילדים; ועוד )ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם מחודש מאי Sheila B. Keetharuth "Report of the – 2013 :ב למצוא ניתן Special Rapporteur on the situation of human rights in Eritrea" http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G13/140/99/PDF/G1314099. .)pdf?OpenElement

סודן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המלחמה נאלצו מיליוני אנשים
לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דארפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודן על עצמאותה מהרפובליקה של סודן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודני; ועל העדר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, עינוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים
)ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם בשנת Report of the " – 2011 independent expert on the situation of human rights in the Sudan on the status of implementation of the recommendations complied by the Group of Experts to the Government of the Sudan for the implementation of Human Rights Council resolution 4/8, pursuant to Council resolutions 6/34, 6/35,
 "7/16, 11/10 and 15/27. ניתן למצוא כאן.

בנוסף ישנה ביקורת על המדיניות שישראל נוקטת בה כיום, בסעיף 9: " נכון להיום נוקטת מדינת ישראל במדיניות "אי-הרחקה זמנית" של אריתראים לארץ מוצאם וזאת בהתאם לעיקרון אי-ההחזרה, ועל רקע הכרה באריתריאה כמדינת משבר. […] יש להדגיש ולהבחין כי אין מדובר בהגנה קולקטיבית שמשמעותה כי כל אחד מחברי הקבוצה נהנה ממעמד פליט בהיעדר ראיות לסתור, שכן לשם כך נדרשת קביעה פוזיטיבית של המדינה, קביעה שלא נעשתה על ידי מדינת ישראל. […] לרוב, הנהנים מהגנה זמנית אינם זוכים לזכויות מלאות הניתנות למי שהוכר כפליט. […] עם זאת, נראה כי ישנו קושי להחזיק במדיניות של הגנה זמנית לאורך זמן, ונדרש לאחר חלוף הזמן לבחון באופן פרטני את הזכאות של חברי הקבוצה למעמד פליט משמעותה של המדיניות של ישראל כלפי אזרחי אריתריאה מעולם לא הובהרה כל צרכה על ידי המדינה. כך, מלבד עיקרון אי-ההחזרה הנובע מהגנה זו, לא נחקק כל הסדר מפורט באשר למשמעותו של הסדר זה ולזכויות הניתנות מכוחו, ועל כך כבר העירה השופטת חיות בקובעה שמדובר במצב "בלתי רצוי בעליל. הערפל הנורמטיבי יוצר אי-וודאות מכבידה ביותר מבחינת האנשים עצמם… בתי המשפט נאלצים אף הם להתמודד בשל כך חדשות לבקרים עם שאלות ומצבים שונים ומגוונים שמייצרת, מטבע הדברים, מציאות החיים והנוגעים לזכויותיהם של אנשים אלה". מכל מקום, לענייננו חשובה העובדה כי לאחר הגעתם של נתינים אריתראים לישראל לא ניתן לעת הזו להרחיקם חזרה לארץ מוצאם, מצב המחייב את מדינת ישראל להתמודד עם הישארותם בגבולותיה בשלב זה."

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

אחת מפסקאות המפתח בעיני, אשר מחזירה את האחריות הן על גורלם של מבקשי המקלט והן על תושבי המדינה אל המדינה, נמצאת בעמוד 11: "מכל מקום, על אף הנתונים המצביעים על רמת פשיעה נמוכה יותר בקרב המסתננים, למצער במרבית העבירות, לא ניתן להמעיט מתחושתם הקשה של תושבי דרום תל- אביב לפיה רמת הביטחון בסביבת מגוריהם ירדה באופן משמעותי, ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדינה מחויבת לתת מענה למצב זה. יתכן כי אווירת הפחד שנוצרה באזור אינה מתורגמת לכדי פתיחת תיקים פליליים, אך לא ניתן לחלוק כי אווירה של מתח, פחד ותסכול בקרב האוכלוסייה באזור אכן קיימת והיא כאמור דורשת התייחסות וטיפול. המציאות בשטח לפיה נוצר ריכוז גבוה של מסתננים בדרום תל-אביב, המחייב את תושבי האזור לשאת על כתפיהם את נטל ההתמודדות עם אוכלוסיה ייחודית זו, שאין חולק שהיא אוכלוסיה ענייה, קשת יום בתנאי מחייה ירודים הדורשת התייחסות מיוחדת, יש לה השלכות קשות על תושבי האזור. לא ניתן להתעלם ממצוקתם וזעקתם של תושבי אזור דרום תל-אביב ומהקשיים אותם הם חווים בעקבות השינוי הדמוגרפי באזור מגוריהם".

סוף-סוף קובע גוף רשמי במדינה כי על המדינה מוטלת האחריות לתת מענה למצב זה. ומכיוון שישראל כאמור אינה יכולה לגרש לאריתריאה וסודן, ומכיוון שמדיניות ההגנה הקבוצתית היא בזיון מתמשך, ומכיוון שבדיקת הבקשות הפרטניות של כל מבקש ומבקש עשויה לקחת שנים- יש להציע פתרון מיידי אשר ישחרר מעט מן הלחץ שנוצר בשכונות המוחלשות במדינה אליהן נדחקו הפליטים, ובראשן דרום תל-אביב. בנוגע לאותם 2,000 איש שאמורים להשתחרר מן הכלא בשבועות הקרובים, בעיני הפתרון הטוב ביותר לטווח הקצר והארוך הוא מרכזי קליטה. כתבה על כך מצוין מנכ"ל מוקד סיוע לעובדים זרים, רעות מיכאלי, בטור זה. מרכזי קליטה למבקשי מקלט חדשים או כאלו שמשוחררים ממעצר מכינים אותם לחיים במדינה החדשה השונה מאוד מן המקום אליו הגיעו, ומקלה עליהם ועל סביבתם הקולטת את המעבר.

אולם מה יועילו מרכזי קליטה אלו אם כל שינוי לא ייעשה באשרותיהם של מבקשי המקלט? עד היום מציינות האשרות בפירוש כי "אשרות אלו אינן אשרות עבודה" זאת על אף שבג"צ עיגן בפסק דין את התחייבות המדינה שלא לאכוף את האיסור ולא להטיל קנסות על מעסיקים כל עוד אין מדיניות אחרת. (ניתן לקרוא על כך בדו"ח זה של קו לעובד). הפתרון היחיד שיכול לתקן חלק גדול מן המעוות הוא הענקת אשרות עבודה וביטוחי בריאות לאוכלוסיה זו.

Visa

איך אשרות עבודה יועילו להקלת הלחץ בדרום תל-אביב? הנה מספר דוגמאות מהניסיון האישי שלי, וודאי ישנן מאות אם לא אלפי דוגמאות נוספות:

מייקל (שם בדוי) הגיע לישראל בגיל 17, לאחר ששהה 3 שנים במחנה פליטים באתיופיה, מנותק ממשפחתו. הוא הגיע לכאן מספר שבועות לפני שנכנס לתוקפו התיקון לחוק, ולכן על-פי חוק הכניסה לישראל אשר היה החוק הקובע דאז, שוחרר ממעצר לאחר חודשיים. מייקל לא הלך לבי"ס במולדתו, הוא לא דובר אנגלית וכמובן שלא עברית. הוא יודע טיגריניה בלבד. הוא הגיע מכפר קטן ומסורתי באיזור גאש-ברקה (gash barka) שבאריתריאה, שם עבד כרועה צאן עם משפחתו. מנתוני הפתיחה הללו קל להבין שלהסתדר במדינה חדשה ללא כל סיוע, או הסבר על מדיניות המדינה הזו כלפיו וכלפי שכמותו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא השתחרר מהכלא עם ניירות שחרור, ואיש לא הסביר לו שעליו להנפיק ויזה והיכן. היא קיבל כרטיס נסיעה מן הכלא לתל אביב, וכאשר ירד בתחנה המרכזית כיוונו אותו אנשים לגינת לוינסקי. שם ישנו באותה עת עשרות אריתראים וסודנים שלהם אין קרובי משפחה בישראל, עד שימצאו עבודה קבועה. בעת ההיא גם מזון חולק בגינה, וזו הייתה דרכם היחידה לשרוד. מייקל מצא מספר חברים נוספים בגילו, יחד הם ישנו על הציליות הפזורות הגינה, החזיקו את רכושם הדל בשקית, וניסו להשיג עבודה מזדמנת בכל בוקר, כאשר הם נלחמים במאות מבקשי מקלט נוספים. כך חי מייקל 4 חודשים עד שפגשתי אותו במקרה. לא ידעתי שבאותה עת התגוררו בגינה עוד נערים, חשבתי שכולם בגירים מלבדו, ולבי יצא אליו. הוא היה נער שקט, יכולתי לשוחח איתו רק בסיוע אריתראים נוספים שהיו בסביבה, ובניגוד לצורה בה אני פועלת בדרך-כלל, לא יכולתי להעמיד פנים שלא פגשתי את הנער המיוחד הזה, אשר בלי מילים סחט ממני רגשות חמלה ורצון לגונן. דיברתי עם שותפיי, ולאחר התלבטות החלטנו להזמין אותו ללון בביתנו, ולנסות לסייע לו לרכוש שפה, להוציא ויזה ולמצוא עבודה. לא אאריך בתיאור התקופה בה התגורר מייקל עמנו, רק אספר שלהכין נער שמגיע מחיים כל-כך שונים משלנו לקראת החיים בישראל זו משימה לא פשוטה כלל. מייקל לא הבין מדוע אנחנו מתעקשים למצוא לו שיעורי עברית, והמשיך ללכת לגינה בכל בוקר לחפש עבודה כפי שעשו יתר חבריו. מדי פעם הוא עזב את הבית לתקופות ארוכות כשמצא עבודות שכוללות לינה, אולם תמיד שב אלינו. בחלק מן העבודות הוא לא קיבל את שכרו, בחלקן קיבל פחות ממינימום ונפגע מאלימות של עובדים אחרים. לאחר זמן מה התקשרה אלינו בעלת הבית- השכנים הלשינו כי זר מתגורר עמנו. לא עזרו ההסברים והתבקשנו להוציא את מייקל מן הבית מיידית. למזלנו אני מכירה את החוק היטב, ויודעת כי על-אף האשרה המבלבלת בכוונה, מייקל יכול לעבוד. באותה עת יצרו איתי קשר מבית מלון באילת בבקשה שאסייע להם למצוא עובדים, והדבר היווה את הפתרון המושלם. מייקל, יחד עם 14 אריתראים נוספים, נסעו כולם לאילת. הם החלו לעבוד במלון, קיבלו מגורים מטעם המעסיק וכן שלוש ארוחות ביום. כמו כן מייקל התבקש לפתוח חשבון בנק וקיבל הדרכה כיצד לבצע את עבודתו. היה לו מזל גדול, הוא נפל על עבודה מוצלחת, בתחום שעדיין משווע לידיים עובדות (קיבלתי מאז עשרות טלפונים ממלונות שביקשו עובדים נוספים, אולם אין כל גוף- וודאי שלא גוף רשמי של המדינה- שמסייע למבקשי מקלט למצוא עבודה). בתום עבודה עם שכר ותנאים הוגנים, הוא הולך עם חבריו לים אותו הוא אוהב כל-כך.

אלמלא כל צירופי המקרים הללו, קרוב לוודאי שמייקל היה ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונצלניות. לאחר שהוא וחבריו היו חוסכים די כסף כדי לשכור דירה, היחידים שהיו מסכימים להשכיר להם הם בעלי דירות בדרום תל-אביב, המחלקים את נכסיהם ודוחפים עשרות פליטים לבניין אחד, בשכונה אשר גם כך אין בה די משאבים לתושביה.

אבל יש עוד דוגמאות, לא רק מייקל, הנער  חסר ההשכלה שהגיע מכפר מסורתי מרוחק נאלץ לחיות בדוחק וללא יד מכוונת בדרום תל-אביב. בשנה האחרונה זכיתי לפגוש שני נערים אריתראים מרשימים ויוצאי דופן, אשר הגיעו לבדם לישראל בהיותם קטינים. בניגוד למייקל הם הגיעו בגיל בו לא יכלו להשתחרר לבדם מן הכלא, ולמזלם הם נקלטו באחת הפנימיות בצפון הארץ. הם סיימו בגרויות מלאות, ובסיוע הפנימיה המשיכו ללימודי מקצוע: מכונאות רכב. לאחר שסיימו את הלימודים, בידם תעודת בגרות, תעודת מכונאי מורשה ועברית קולחת, הם יצאו לחיים העצמאיים. הם העדיפו להשאר באיזור הצפון, קרוב לפנימייה ולמשפחות ישראליות שהיו אתם בקשר והתארחו אצלן בחגים ובסופי השבוע. לכל מוסך אליו הם נכנסו הם נתקלו בדרישה לעובדים מומחים, אולם כאשר התבקשו להציג תעודת זהות, וכל שהיה בידם להציג הוא את הוויזה, הם נדחו. מחוץ לתל-אביב, מעטים המעסיקים שמצליחים לנחש שוויזה אשר כתוב עליה שאיננה אשרת עבודה, מאפשרת לעבוד. לאחר חודשים של ניסיונות, הם עברו להתגורר עם חברים בדרום תל-אביב, פה מצאו עבודה בקלות. הם שונאים לגור כאן, מתגעגעים לצפון. יש להם יותר ממה שיש לרוב מבקשי המקלט, והתחום בו התמחו הוא תחום הצמא לכח-אדם. הם יכולים לתרום למשק הישראלי וכבר קיבלו לא מעט מן הפנימיה ומישראלים שהתגייסו לבנות לנערים הבודדים עתיד. ועדיין הם לא מצליחים לצאת מן הגטו שיצרו כאן לפליטים.

אלו סיפוריהם של שלושה אנשים בלבד, כולם מצאו עצמם בדרום תל-אביב, רק אחד הצליח לצאת וגם זאת לאחר שקיבל עזרה רבה מאנשים שמכירים את תחום מבקשי המקלט בישראל. תארו לכם שמייקל היה משתחרר מן הכלא למרכז קליטה, בו היה שוהה מספר חודשים, מחויב ללמוד את השפה, ולאחר מכן היה מקבל סיוע במציאת עבודה ושכירת דירה. תארו לכם ששני הנערים היו יוצאים מן הלימודים לא רק עם תעודת מקצוע, אלא גם עם אשרה שתאפשר להם להתקדם בחייהם. כמה אנשים כאלה חיים כעת בצפיפות ומכבידים על הקהילה סביבם? כמה בעלי מקצוע שעברו הכשרות באריתריאה, עובדים בניקיון ובחיתוך ירקות במסעדות? חיים אתנו אחים, אחיות, רופאים ורופאות, מכונאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים ועוד ועוד ועוד. את העושר האנושי הזה יכולנו לתרגם להתקדמות שלהם וגם שלנו.

mebrahtom-keflezighi

mebrahtom-keflezighi פליט אריתראי שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

Lopez Lomong

Lopez Lomong פליט דרום-סואדני שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

בנט יוצא לרחובות

פוסט אורח מאת יסמין יבלונקו

שר הכלכלה נפתלי בנט פרסם מוקדם יותר היום סטטוס בו הכריז על מבצע אכיפה של משרד הכלכלה שהתחיל אמש בדרום ת"א, תחת השם "החוק חוזר לרחובות". בנט כותב:

" אסביר את תכלית המבצע.
המשוואה היא פשוטה: מסתננים מגיעים לישראל בגלל שהם יכולים, ובגלל שכדאי להם.
בישראל מרוויחים ביום מה שבאריתראה (שבאפריקה) מרוויחים בחודש. לכן הם באים לישראל. זהו.
הכוח הכלכלי הוא המניע הגדול ביותר של בני האדם. הוא חוצה מדבריות ומצליח לחתור תחת גדרות ומעל חומות.

מדינת ישראל הפכה ללשכת התעסוקה של יבשת אפריקה."

אם ההגנה הקבוצתית של האו"ם ניתנה לאריתראים כי פה הם מרוויחים ביום מה ששם מרוויחים בחודש ו"זהו" – כל הכבוד לאו"ם שלקחו את הזכות להגירה ברצינות פתאום. אבל בהנחה שהם עדיין מכבדים את המנגנונים הקפיטליסטיים של ניצול מדינות עולם שלישי ע"י המערב וכו' (כמו שבנט אומר, זה הכל כלכלה), יש להניח שההגנה הקבוצתית נובעת מכך שהם אכן בסכנה ולא כי האו"ם הוציא אותם לטיול שנתי (סכנה? כן, דוויט מספר על זה וגם ויקיפדיה יודעת- תחת הכותרות "זכויות אדם" ו"יחסי ישראל אריתריאה" יש כמה תגליות מרעישות שלא הגיעו לאזני השר).

images (1)

אז שיסכימו לעבוד בישראל תמורת שכר נמוך משכר המינימום כדי חס וחלילה לא לנצל את השהות במדינת ישראל כדי לגזור קופה? מעבר לכך שמחירי השכירות בדרום ת"א, בה הם נאלצים לחיות, מחירי המצרכים הבסיסיים ומחירי התחבורה בארץ תואמים את המשכורות בישראל (בקושי) ולא באריתריאה, גם בנט מסכים על הפגיעה של דבר כזה בשוק העבודה:

" אם מעסיק ישראלי ידע שהוא חייב לשלם לכל עובד שכר מינימום, לתת לו יום חופשי בשבוע, לשלם לו שעות נוספות ולהפיק לו תלושי שכר – הוא פשוט לא יעסיק מסתננים ועובדים זרים. הוא יבחר בעובד ישראלי. כך, אנו מייבשים את הדלק המרכזי שמבעיר את בעיית המסתננים בדרום תל אביב וברחבי הארץ, ותוך כדי עושים צדק עם עובדים שמנוצלים בתת תנאים."

בנט הוציא מבצע אכיפה כנגד אי-החלת זכויות עובדים במקומות עבודה על מבקשי מקלט. כלומר אפילו הוא מודה: לא רק שמותר להעסיק אותם – ההעסקה היא גם ע"פ החוק ובמסגרת החוק.

אז בנט מוודא שלא יפגעו בזכויות עובדים של זרים, ובכך מציל את כלל המשק מהיחלשות בעקבות ניצולם המחפיר. כל הכבוד? לא. ממש לא – באותה נשימה הוא גם מסית כנגד "מסתננים וזרים", ובעוד הוא מדבר מאחוריו מעבירים את המשלוח הבא של תאילנדים ב-16 שקל לשעה.

Pic_5571

בעודו מתייחס לכך שקל יותר להפר את זכויותיהם של עובדים חלשים, ועל כן מעסיקים נוטים לבחור במבקשי מקלט על פני ישראלים, בנט בוחר להמשיך להפיץ שקרים ולא לחזק את מבקשי המקלט ולהפוך אותם לעובדים בעלי כח שלא ישלימו עם הפרת זכויותיהם.

התקווה הקלושה שמבקשי מקלט יעדיפו מוות ועינויים בארצם, היא גם אינה בעלת אחיזה במציאות, וגם שפלה ופושעת. הרי כדי שמבקש מקלט יעדיף לחזור למדינה ממנה ברח מאשר להשאר כאן, צריך להיות לו פה גרוע כמעט באותה המידה, וזאת המדיניות שבנט מפעיל, אבל גם זה אינו הדבר היחיד שמדיניות כמו שלו משרתת.

המשק הישראלי מתבסס כרגע על עובדים חלשים ותעשייה זולה. אבל בעוד שמבקשי המקלט מורידים את ערך הנדל"ן ומשחירים את העיר הלבנה, הבאת מהגרי עבודה מנפחת את כיסיהם של בעלי חברות שפרנסתם מתבססת על יבוא עובדים חלשים, וההסתה כנגד "הזרים" ו"המסתננים" מנפחת את הונו הפוליטי של נפתלי. חיזוק מעמדם והגנה על זכויותיהם של העובדים מעניינת אותו כקליפת הנענע: כל עוד המשק פורח, מה זה משנה על חשבון מי? העיקר שהכלכלה צומחת, שלבנט יש קרחת, ושאפשר לפתור הכל בעזרת פופוליזם ולא צריך לשבור את הראש.

ישראל מחזירה מבקשי מקלט לסודאן תוך סיכון חייהם

כבר זמן מה שמתרוצצות שמועות – חלקן הופצו על-ידי שר הפנים לשעבר בכבודו ובעצמו – על החזרת סודנאים לסודאן. אמנם סודאן אינה מדינה המוכרזת על-ידי האו"ם כמדינה מסוכנת באופן גורף, אשר אין להחזיר אליה את אזרחיה, אולם במקרה של ישראל נוצרת סכנה עם כניסתם של אזרחי סודאן לארץ, אשר מוגדרת כמדינת אויב ע"י סודאן. כלומר- עצם כניסתו של אזרח סודאני לישראל הופכת אותו לפושע בעיני המשטר, אשר יחסו לאזרחיו האפריקאים נוקשה ומפלה, וישנם דיווחים רבים על עינויים והוצאות להורג. (בהקשר זה מומלץ לקרוא את דוחות אמנסטי העוסקים בנושא: "רקע על סודאן" ו"תקיפות אוויריות של הממשלה על אזרחי דרום קורדרופן").

איזור דרום קורדופן לאחר הפצצה. מקור:http://www.afronline.org

נדב פרנקוביץ', שהוא חבר לחיים ולדרך, נוהג לקרוא חדשות של מדינות דוברות ערבית, ולתרגם לעברית כתבות אשר לא מופיעות בישראל ואשר נראות לו רלוונטיות לחיינו במזרח התיכון. אמש הוא נתקל בכתבה המדאיגה הבאה של מנאל עבדאללה בעיתון סודאני נקרא 'א-ראכובה', המתארת את גורלם של מי שנחשדו בביקור בישראל. הכתבה אף מוסיפה ומתארת כי ישראל מחזירה את הסודאנים תוך הסכם עם ירדן אשר מקבלת אותם ומעלה אותם על טיסות לחרטום, כל זאת מבלי שיש גורם בישראל אשר דואג להסביר לחוזרים (מרצון או שלא מרצון) ממה עליהם להמנע (שיחות בעברית למשל, בעייתי במיוחד במקרה של ילדים שחיו כאן שנים ארוכות), כיצד להגן על עצמם ועוד.

לקוראי הערבית מביניכם מומלץ לגשת ישירות לכתבה: http://www.alrakoba.net/news-action-show-id-102402.htm

ולאחרים שאינם קוראים את השפה, כמוני, מצורף התרגום:

"משטר אל-בשיר חוקר 31 סודאנים שגורשו מישראל" – ידיעה מסודאן (המספר הזה, 31, לא מסתדר בהכרח עם הפרטים שמצויינים בגוף הידיעה, נ.פ). לפי תוכן הידיעה ניתן להסיק שישראל משתפת פעולה ומתאמת את ההליכים הנוגעים ל"הרחקות" הללו לצפון סודאן עם ממשלת אל-בשיר (בתיווך ירדני) !

"מקורות מוסרים כי רשויות הבטחון מנהלות חקירה נגד 8 צעירים שהורחקו משטחי ישראל והגיעו לנמל התעופה של ח'רטום בטיסה מיוחדת של חברת התעופה הירדנית. זאת לאחר ששלטונות סודאן הצליחו – בשיתוף עם ממשלת ירדן – להשלים את הליכי השבתם למדינה, כפי שעשו לאחרונה גם ב-89 מקרים נוספים של סודאנים שאותם סילקה ישראל מתחומה לאחר ששהו בבתי כלא בתל אביב בגין הסתננות בלתי חוקית לתחומי ישראל.
מקורות יודעי דבר מציינים כי לצורך העניין הושגו הבנות בין ישראל לעמאן בדבר ביצוע הליכי החזרת הצעירים לסודאן, וזאת בשל היעדרה של שגרירות סודאנית בישראל. לכן הנפיקה עמאן את המסמכים הדרושים לשם גירושם לח'רטום.
לעיתון נודע עוד כי רשויות הבטחון מנהלות חקירה נגד המורחקים ביחס לאופנים שבהם התאפשר להם להגיע לישראל, וכי מחקירתם עולה שהדבר התבצע בדרכים בלתי חוקיות.
בנוסף מסתבר כי רשויות הממלכה הערבית הסעודית הרחיקו משטחה אזרחים סודאנים שעברו על חוקי ההגירה, וכי 15 אזרחים סודאנים נוספים הורחקו מלוב, לאחר שהסתננו אליה בדרכים בלתי חוקיות"

עומר אל באשיר, נשיא סודאן. מקורhttp://www.epochtimes.co.il

עומר אל באשיר, נשיא סודאן.
מקורhttp://www.epochtimes.co.il

משא האדם הלבן

ישראל מצאה פתרון לכל האנשים שחצו את הגבול וגרמו לה להיזכר שהיא חתומה על משהו שנקרא אמנת האו"ם לפליטים. היא הולכת להעביר אותם למדינה שלישית באפריקה. זה הגיוני, כי הם שחורים, ובאפריקה יש שחורים. כן.

אנשים רבים, כולל מי שתומכים בפתרון מוסרי לסוגייה, מאוד שמחו- או! זה פתרון מאוד טוב לכל הצדדים. זה טוב לישראל כי עד היום היא סירבה לטפל בבעיה שנוצרה כאן בצורה רצינית ומעמיקה, וזה טוב לפליטים כי יהיה להם נחמד לחיות עם אנשים אחרים שמגיעים מאותה יבשת, כמו שלנו נורא נחמד עם השכנים שלנו. כן.

Africa's World War II veterans https://noaka.wordpress.com/wp-admin/post.php?post=336&action=edit

Africa's World War II veterans

אז למה בעצם זה לא טוב לדעתי?

קודם כל, תהרגו אותי, אבל אני באמת לא מצליחה להבין למה ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא צריכה לקלוט פליטים. כלומר, היא מורכבת מאנשים שהיו פליטים ממקומות שונים, היא מיוזמות ומנסחות אמנת הפליטים (היא גם ייצרה כמה פליטים בעצמה אבל זו לא הנקודה הפעם), היא מאשררת את אמנת הפליטים ככל מדינה נורמאלית, אבל היא פשוט מסרבת להגיע לשלב בו צריך לקבל פליטים בפועל. מספר הפליטים שישראל הכירה בהם עד היום הוא נמוך ממאתיים. זה מספר מגוחך בכל אמת מידה שהיא. זה מספר שנמוך ממספר הפליטים שמדינות אחרות הסכימו לקלוט מישראל מכיוון שהם היו במצב רפואי קשה וישראל לא מוכנה להחיל עליהם את חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

במשך כשבע שנים נכנסים לכאן מבקשי מקלט בכמויות גדולות, ממדינות אשר תושביהן זוכים לאחוזי הכרה גבוהים בכל שאר העולם, ובמקום לבנות תשתית שתוכל לקלוט את אותם אנשים ולשלב אותם עד יעבור זעם במדינתם, היא טמנה את הראש בחול. וכשהחרא שנוצר בשכונות המצוקה אליהן הפליטים נדחקו (בסיוע אוטובוסים ממומנים ע"י המדינה שהסיעו אותם לגינת לוינסקי) כבר היה מסריח מדי והם לא יכלו להעמיד פנים שהם לא מריחים אותו יותר, הם הוציאו את הראש מהחול, זרקו עוד קצת חרא על כל הסובבים- נדהמו מהתוצאות והחליטו לפעול.

אבל עדיין המודל הלא מושלם אך עובד במידת מה של פתיחת מרכזי קליטה, לימוד עברית, סיוע במציאת עבודה ופיזור אוכלוסיה לא עד-כדי כך גדולה ברחבי הארץ לא מצא חן בעיניהם. במקום זה הם לקחו את חגי הדס- שסייע בעיסקת שליט ויש לו כבר ניסיון עם כל מיני עיסקאות שיווק מפוקפקות, וביקשו ממנו לשווק את הפליטים למדינה אחרת. ישראל הציעה למדינות להקים חוות באפריקה ולהכשיר את הפליטים לפני שיגורם (מעניין אם כבר התחילו להעביר שיעורי חקלאות בסהרונים), הציעה חופן דולרים ולבסוף הציעה- חינם אין כסף- את הדבר שהיא רגילה להעביר לאפריקה: נשק. זו ג'סטה נחמדה כזו כדי שהיבשת תוכל לייצא עוד פליטים בשנים הקרובות אם יהיה מחסור בעולם.

עד היום הנסיונות כשלו, וכעת נראה שאולי מתבשלת לה איזשהי עיסקה, שלא ברור כמה היא יציבה ובאיזו שלבים היא עומדת. והיא מצחינה מכל כיוון אפשרי.

קודם כל, ההחלטה של גדעון סער לפיה אדם שערק מהצבא אינו פליט, מבטיחה כי אף אריתראי לא יזכה להגנה. לא מעניינת את משרד הפנים העובדה כי לא העריקות היא סיבת המקלט אלא העינויים המובטחים למי שיוחזר לאחר שערק, וגם לא העובדה שבתי משפט ברחבי העולם כבר קבעו בסוגיה זו שאריתראים שערקו מן הצבא אכן צפויים לגורל שתואם את הגדרת הפליטות על-פי אמנת האו"ם לפליטים. גדעון סער החליט, וכעת הדרך סלולה לדחיית קרוב ל 40 אלף בקשות מקלט.

שנית- למה? למה לעזאזל זה הגיוני לקחת עשרות אלפי אנשים שהחוק הבינלאומי לא מתיר להשיב אותם למדינתם, ולהעביר אותם תמורת שוחד גלוי למדינה אחרת, עניה בהרבה ובעלת הרבה פחות אמצעים מישראל? בעולם יש עשרות מליוני פליטים. ירדן שכנתנו קלטה בשנתיים האחרונות מאות אלפי פליטים סורים, בעוד שאוכלוסייתה דומה לזו שבישראל ובוודאי עניה בהרבה. באתיופיה וסודן חיים עשרות אלפי פליטים מאריתריאה, ובמדינות המערביות ישנם פליטים רבים ממקומות שאנו כלל לא נדרשים להם: עיראק, אפגניסטן ועוד. אז מדוע 35 אלף אריתראים ועוד 15 אלף סודנים לא יכולים להקלט- ולו בחלקם, בישראל ולקבל הגנה, ובכך לתת משמעות פרקטית לחתימתנו רבת השנים על האמנה?

הפעולה הזו מצחינה מגזענות- אנו, המדינה הלבנה, לא רוצה את כל השחורים האלו. יש לנו אסייאתים אבל אנחנו מפקחים על הכניסה והיציאה שלהם, יש לנו כל מיני לבנים אחרים- בעיקר מבריה"מ לשעבר, אבל לא הקמנו עבורם משטרה מיוחדת וצוות היגוי מיוחד. אבל השחורים? לא רוצים אותם, ואפריקה גם ככה יבשת חסרת תקווה שמתמודדת עם בעיות, אז מה זה עוד 50 אלף איש משומנים בדולרים ואבקת שריפה?

אינני יודעת האם המדינה השלישית הדמיונית הזו אכן קיימת, אבל בין אם כן ובין אם לא, המחשבה כאילו ניתן להעמיס בני אדם על מטוסים ולהפוך אותם לבעיה של מישהו אחר היא מעשה פחדני, גזעני ופטרוני. הוא בטח לא פתרון טוב לכל הצדדים, אלא רק לאלו שאוהבים קיצורי דרך לא מוסריים. כולי תקווה שהמדינות אליהן פנתה ישראל יבהירו לה ששוויון בנטל היא לא רק סיסמת בחירות.