לאחרונה סיימתי לקרוא בנשימה עצורה את סיפרו של כריסטופר בראונינג– אנשים רגילים. הספר הזה, הקריא בצורה בלתי רגילה, חושף את הצד שאנו לא רגילים להכיר בהשמדת היהודים, הצד המשמיד.
הכותב מבצע ניתוח היסטוריוני בעדויותיהם של מי ששירתו כשוטרים במילואים במה שכונה 'משטרת הסדר' (ORPO- OrdnungsPolizei) בגרמניה הנאצית, ועסקו בין השאר בגירוש בהוצאות המוניות להורג. בניגוד לדמות ההומוגנית והרגילה של חייל נאצי אשר יורה ביהודים בלא להניף עפעף, מביא בראונינג תיאור של קשת רחבה של טיפוסים, החל מן הסדיסטים שנהנו מעבודתם, דרך אילו שצייתו לפקודות, התקשו בתחילה אולם התרגלו בהמשך, וכלה במיעוט (פחות מ 20%) של סרבנים אשר אף הביעו את דעתם בצורה זו או אחרת.
כמו כן, כותב בראונינג כי הפילוח של 'סוגי המילואימניקים' בגדוד 101 תואם בצורה מדהימה את ההתפלחות שמצא מילגרם בניסוי המפורסם שביצע.
מסקנתו הסופית של בראונינג הייתה כי הגדוד מורכב מאוכלוסיה רגילה לחלוטין, ולא בקבוצת קיצונים הששים אלי קרב, אשר רק חיכו לרגע בו יורו להם להשמיד גברים, נשים וילדים ללא נשק אשר לא מהווים כל איום מיידי על השוטרים או בני משפחותיהם.
אינני היסטוריונית, ואינני מתיימרת להצביע על דמיון בין הזמנים, המקומות והמעשים, אולם כאשר קראתי את הספר, לא יכולתי שלא להצטמרר ממספר כותרות אשר התפרסמו בעיתונים המקומיים בזמן זה.
ביום רביעי אישרה ועדת החוקה של הכנסת פה אחד את חוק ועדות הקבלה, אשר מאפשר לישובים קהילתיים לבחור בין המבקשים להתגורר שם, בכדי לאפשר להן לשמור על צביון יהודי.
דוד רותם ממפלגת ישראל ביתנו אמר לעיתונים לאחר ההצבעה כי: "לדעתי, בכל ישוב יהודי צריך שיהיה ערבי אחד לפחות. מה יקרה אם בשבת המקרר שלי יפסיק לפעול?"
לא יכולתי שלא לחזור אל הספר, ואל העדויות אשר ניתנו בו, לפיהן מי שהושארו בחיים זמן רב לאחר השמדת בני קהילתם היו מי שכונו 'יהודי עבודה'. יהודים אשר מעסיקיהם פנו אל מקבלי ההחלטות וטענו כי כישוריהם חשובים מספיק בכדי לשמור אותם עוד זמן מה. לעיתים מדובר היה באומנים במקצועות שונים כגון נגרים, נפחים, רתכים וכולי, ולעיתים הכוונה הייתה ליהודים אשר צריכים 'לנקות' אחר מעשי המילואימניקים. לחפור את הבורות, לפנות את הגופות וכד'.
מיותר לומר כי אינני משווה בין ישראל 2010 לגרמניה של מלחמת העולם השנייה. אין, וקרוב לודאי שלעולם לא יהיו כאן תאי גזים ויריות ביערות באלפי ערבים ובמיעוטים אחרים.
כל התיייחסות לשואה גוררת תגובות רגשיות קשות מאוד. לכן אנסה להשתמש במקרה אחר, נייטרלי יותר מבחינת הקורא הישראלי, אולם עדיין מקרה מובהק-רצח העם ברואנדה. גם הוא לא משתווה לשואה מבחינת התיכנון, האסטרטגיה, והזמן. אולם עדיין מדובר באירוע מצמרר ובביצוע פשעים שלחברה קשה להחלים מהם. בדיוק מסיבה זו רואנדה משקיעה משאבים עצומים (הודות לטוב לבם שטוף רגשות האשם של מדינות המערב אשר לא מנעו את רצח העם הידוע מראש) בכדי להבין מה הביא להתרחשות מלכתחילה וכיצד למנוע את המקרה הבא בעולם. במקרה של רואנדה מדובר בשיקום של הקורבנות והמבצעים גם יחד, ולכן כל החודש הארור ההוא נבחן מזוויות רבות ונקודות ראיה אשר משלימות אחת את השניה.
מדוע אנו לא פועלים באותה אינטנסיביות למניעת פשעים שיבוצעו על ידנו? יותר מ 60 שנים אחרי השואה לא הצליחה ישראל להפיק לקחים אשר קשורים לא רק להיותם של היהודים קורבנות, אלא לעובדה שכמעט כל חברה יכולה להפוך למרצחת בהינתן התנאים המתאימים.
אסור להתעלםמן התהליך בו הופכים אנשים רגילים למבצעי פשעים וזוועות, ומאופן התפיסה של המיעוט המאיים על מדינת הלאום: אנו זקוקים ל'ערבי עבודה' בכדי שיהיה גוי של שבת, בכדי שיאפשר לנו לבצע את משימותינו כראוי, אולם איננו רוצים אותו כשכן, כמפגין או כתושב במדינתנו.
בראונינג טוען כי הסיבות אשר הפכו את אותם מילואימניקים בגדוד 101 לרוצחי המונים, הינן מורכבות. התעמולה הנאצית אשר הציגה את היהודים כאויבי הגזע אמנם הכשירה את הקרקע, אולם בסופו של דבר הזמן וההרגל עשו את שלהם, והקהו את חושי השוטרים, גם בעלי המשפחות שבהם, גם מי שבתחילה סירבו לירות או השתמטו מן הירי בדרכים שונות. גם הלחץ החברתי עשה את שלו; מי שלא ירו נחשבו חלשים, לא קשוחים מספיק לביצוע הפקודות. האחרונים גם נמנעו מלהטיח האשמות בחבריהם, שכן לא רצו להרוס את הרשת החברתית שהייתה להם, בעיקר בעת שהות בפולין, הרחק מהבית ומכל תמיכה אחרת.
בעמוד האחרון בספר כותב בראונינג:"אם אנשי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר יכלו להפוך לרוצחים בנסיבות כאלו, איזו קבוצת אנשים לא היתה הופכת לכזאת?"
על איזו קבוצת אנשים אנו מדברים כאשר אנו מדברים על מחוקקי החוקים בישראל? מיהו אותו דוד רותם, ואיזה גיבוי חברתי הוא מקבל אשר מאפשר לו לומר דברים אלו דווקא היום?
בתקופה המסוכנת הזו, אנו חוצים את הקווים בלי לשים לב. חוק ועוד חוק, הצעה ועוד תיקון הופכים גם אותנו לקהים וציניים. כמה מאתנו יהפכו לצייתנים? כמה ישתמטו מן החוקים הגזעניים? וכיצד, לפני שיהיה מאוחר מדי, אפשר למנוע את התהליך שצובר תאוצה כנגד מיעוטים בכלל והמיעוט הערבי בפרט בישראל?
Noaka's 