היא לא חבשית- היא סודנית (או לכל הפחות אריתראית)

מנהג יפה עשתה לה רשות האוכלוסין, בבואה לקבוע את נתינותם של מבקשי המקלט, כל אדם אשר טוען שהוא ממדינה שלנתיניה זכאות להגנה קבוצתית, ולא הביא עימו פספורט ותצהיר חתום על-ידי מזכ"ל האו"ם כי אמת בפיו- יסווג כנתין המדינה השכנה אשר לה אין הגנה קבוצתית. דוגמאות נפוצות הן אריתראים המסווגים כאתיופים, סודנים המסווגים כצ'אדים וחוף שנהבים המסווגים כנתיני מאלי.

אז יישארו אותם מבקשי מקלט במעצר חודשים ושנים, שכן התעקשותם שהם אכן מי שהם מוגדרת כחוסר שיתוף פעולה (עם גירושם) ומאפשרת לדיין בית הדין לביקורת משמורת להאריך את מעצרם חודש אחר חודש. ישנם מקרים בהם המקוריות של משרד הפנים באמת ראויה לציון, ולהלן אחד מהם:

אל עורכי הדין של עמותת אנו פליטים פנה מיוצג מהעבר שהפך לידיד, וביקש שנסייע לשחרר את ידידתו מלסה (שם בדוי) מחרטום היושבת בכלא כבר 11 חודשים. לאחר שקיבלנו את המסמכים הצלחנו לטוות אט אט את הסיבות בגינן נותרה אותה אשה בכלא זמן רב כל-כך- הוריה של מלסה נולדו באריתריאה, ולאחר שהתחתנו עזבו את המדינה השרויה במלחמת עצמאות עם אתיופיה, ועברו לסודן, שם נולדה מלסה עצמה.

משרד הפנים שמע את הסיפור ואמר- צריך להחליט האם הגברת מסודן או מאריתריאה- מאחר ואין לה שם סודני, וגם המראה שלה שונה משל בני המקום, היא טוענת שההורים שלה לא סודנים למרות שהיא נולדה שם ואין לה פספורט של סודנית, המסקנה המתבקשת היא כמובן- אתיופית!

לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים של החלטת בית הדין, ואפילו לא כיצד עלה בידי העמותה לשחרר אותה. החלק המעניין הגיע כאשר הגברת ביקשה לקבל ויזה, כפי שנדרש לכל אדם ששוחרר מן הכלא. היא ביקשה מן המשרדים השונים פעם אחר פעם להנפיק לה אשרה ונתקלה בסירוב.

לבסוף פנתה בעזרת מתנדבת מן העמותה למשרד הפנים העוסק בענייני פליטים, מצויידת במכתב מעורך הדין המבקש לשנות את רישומה כאתיופית וכן להעניק לה ויזה. כאשר המתינה המתנדבת למלסה בכניסה, היא ראתה כי בשל עומס, כל הסודנים והאריתראים נשלחים הביתה ומתבקשים להגיע במועד אחר. כאשר הגיעה מלסה אמרה לה המתנדבת- "תאמרי להם שאת אתיופית בכניסה, גם כך זה מה שכתוב במסמכים שלהם, העיקר שיתנו לנו להכנס".

המאבטח בכניסה – אתיופי בעצמו – שאל אותה מהיכן היא, וכאשר ענתה אתיופיה, אמרה לה מספר מילים באמהרית. מלסה, שלא הבינה מילה שאמר, הביטה בו בעיני עגל. הוא פנה אל מתנדבת וטען- "היא בכלל לא אתיופית! היא כנראה אריתראית, אתן לא יכולות להכנס". המתנדבת טענה בפניו כי היא אמנם לא אתיופית, ובדיוק בגלל זה הן הגיעו היום, אבל לא ייתכן שכדי לכלוא אותה למשך כשנה יחשיב אותה משרד הפנים לאתיופית וכדי לא לאפשר לה להגיש מסמכים לשינוי זהותה היא תהפוך במטה קסם לאריתראית או סודנית. את המאבטח זה לא שכנע, ומלסה, שכבר מתחרטת על היום בו שמעה על מדינת ישראל, הסתובבה ושבה כלאחר שבאה.

בירוקרטיה, או- 1001 שיטות להתיש חסר מעמד

היום המיוחל הגיע, משרד הפנים פתח את דלתותיו. ע"פ הפרסומים המשרד הגדיל את דלפקי השירות, הציב מתורגמנים אשר יסייעו למפחות להגיד בקשות ובאופן כללי נקט בגישת הסבר פניך לאורח.

בארגוני הסיוע למהגרים, סקפטים שכמותם, לא סומכים על יעילות משרד הפנים, ולכן פתחו כבר בשבוע שעבר 3 מוקדים לסיוע בהכנת בקשות המעמד שיוגשו למשרד. בתור רכזת של אחד המוקדים, נתקלתי במספר מקרים, אשר האיש אשר יצליח לפתור את סבך הבירוקרטיה שלהן, יזכה בפרס כספי ובבלטה על שמו בנווה שאנן.

מקרה א'- משפחת קרוז (כל השמות בפוסט – ובבלוג בכלל אלא אם כן כתוב אחרת – בדויים) מן הפיליפינים: זוהי הפעם השניה בה משפחת קרוז עומדת להגיש בקשה למשרד הפנים. בפעם הקודמת, בשנת 2006, גם עמדה בתם הגדולה בקריטריונים שנקבעו ע"י המדינה לאיזרוח ילדי עובדים זרים, אולם, מאז ועד היום, תקועה המשפחה בהליכים משפטיים. מדוע? הנה הסיפור בקצרה

לזוג שתי ילדות חמודות, הלומדות בבית ספר ובגן במרכז תל אביב. הוריי הילדות אינם נשואים, אולם מנהלים משק בית משותף מעל לעשור בישראל. שני ההורים נכנסו לישראל בעזרת פספורטים בעלי שמות אחרים- קרי, מזוייפים.

האם, לאחר הגעתה לישראל, הנפיקה בשגרירות הפיליפינים דרכון עם פרטיה המקוריים, לאחר לידת ביתה השניה. כך שבתעודת הלידה של שתי הבנות מופיעים שמות אם שונים.

האב לעומת זאת, כמו ב 90% מן המקרים של מהגרי עבודה, אינו רשום באף מסמך רשמי כאביהן, שכן בית החולים מסרב לקחת את האחריות אל מול משרד הפנים. (זאת למרות שלהצהרה של אדם כי הוא אבי הילד ישנה משמעות משפטית כבדה, אבל דין אחד ליהודים ואחד למלוכסנים).

האב מנסה, מאז 2006, להנפיק דרכון עם פרטיו האמיתיים, אולם בשל בירוקרטיה של הפיליפינים, אינו יכול לעשות זאת ללא הצגת תעודת זהות, אשר אינה נמצאת בידו או בידי משפחתו בפיליפינים. על כן עליו לשוב לפיליפינים, להוציא תעודת זהות חדשה, ועמה להנפיק דרכון אמיתי, ולהרשם כאביהן של הבנות ולקבל מעמד.

אממה- ברגע שיצא אדון קרוז מן הארץ, יעבור על הסעיף הקובע כי המשפחה יושבת בארץ מינימום של 5 שנים- ויפסול עצמו מזכאות למעמד.

בערך 3 פעמים ביום מתקשרת אלי אם המשפחה. פעם אני שולחת אותה למשרד המשפטים, לקבל סיוע משפטי בנוגע לרישום האב בתעודת הלידה, פעם למוקד סיוע בכדי לקבל ייעוץ ופעם לתא הקולי כשכבר אין לי מה לומר לה.

מקרה נוסף הוא של משפחת יבואה מגאנה. לכאורה, עומדת משפחת יבואה בכל הקריטריונים- הילד הגדול כבר בן 8, עולה לכיתה ב', נולד בישראל, מעולם לא יצא ממנה, ומדבר עברית שוטפת.

להורים יש את כל המסמכים הדרושים להגשת הבקשה, מלבד דרכון של הבן הקטן אשר ניתן להוציא בעזרת תעודת לידה רשמית בלבד, ולא בעזרת תעודת לידת חי אשר כולם מקבלים בבית החולים. לפני כשבוע הלכה אם המשפחה למשרד הפנים בכדי להוציא תעודת לידה רשמית, שם התבקשה לחתום על מסמך הקובע שעליה לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים. כמובן שהאם עשתה אחורה פנה. לאחר פניה של היועץ המשפטי של מוקד סיוע, הונחו פקידי המשרד לא להתנות קבלת התעודה בחתימה על מסמך מסוג זה, חזרה האם שמחה וטובת לב בכדי לקבל את המסמך המבוקש, לגשת לשגרירות גאנה, להנפיק (בתוך חודש…) דרכון עדכני לבנה הקטן, לחזור למשרד הפנים ולהגיש בקשה למעמד.

אבל, במשרד גילתה כי אבי המשפחה, אשר כאמור מתגורר עמה ועם ילדיה ב 14 השנים האחרונות, אינו רשום בתעודת הלידה, ובכדי לרשמו יש לבצע בדיקת די אנ איי, שבכדי לבצע צריך צו בית משפט וכ- 5000 ש"ח.

אינני יודעת כיצד הסתיים הסיפור של משפחת יבואה. הם שכרו עורן דין פרטי כמשפחות רבות שהתבלבלו מן הבירוקרטיה המתישה במכוון של משרד הפנים. כל שאני יודעת הוא שהיום, למעלה משנה מאז החלטת הממשלה ורישום המשפחות, איש לא קיבל מעמד. לא המשפחות שהביאו את כל המסמכים הדרושים, כולל תמונות מהחתונה, יום ההולדת וחיתוך חבל הטבור עם חלוק של ביה"ח איכילוב כהוכחה, לא חולים קשים אשר הארגונים התחננו בפני משרד הפנים להתחשב במצבם, וודאי שלא שתי המשפחות שסיפוריהן מובאים לעיל.

כבר זמן רב אני מתכננת לנהל את הבלוג הזה, כדי שיתקיים רישום כלשהו של הדברים המטורפים שאני פוגשת בהם בהתעסקות עם חסרי המעמד (או בעלי המעמד סוג ז'). הדברים הם לעיתים כה קפקאיים, כל-כך הזויים, שאני מרגישה שאם לא אתעד אותם, איש לא יאמין שהם קרו, גם לא אני.

היום נתקלתי בפוסט הישן הזה שהתחלתי לכתוב לפני שנה, וכשקראתי אותו היום הבנתי שאני לא זוכרת על מי כתבתי אותו, ואפילו לא את פרטיי המקרה המדובר, ושזה כנראה הזמן להתחיל להעלות על הכתב את כל הזכרונות ששרדו.

בתחום עובדים עוד אנשים מצויינים רבים שנים ארוכות, ואני בטוחה שגם להם סיפורי אימה וקומדיה ממפגשים עם פקידי הפנים. אני מזמינה את כל המעוניין לשתף כאן את סיפוריו, למען הדורות הבאים, ומי יודע- אולי אחרי המהפכה נדע מה לא לעשות למהגרים לארצנו.