עבר כשבוע מאז ההחלטה המפתיעה והמדהימה של בית המשפט העליון, לביטול התיקון לחוק ההסתננות אשר מאפשר לכלוא מבקשי מקלט לתקופה של שלוש שנים ללא ביקורת שיפוטית. תשעה שופטי ההרכב המורחב קבעו פה אחד כי: "תקופת משמורת של שלוש שנים, כאמור בחוק למניעת הסתננות, אינה חוקתית בשל כך שהינה עומדת בסתירה לחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.".
פסק הדין משתרע על-פני 120 עמודים, אולם ניתן לקרוא תקציר שלו כאן: http://elyon1.court.gov.il/files/12/460/071/b24/12071460.b24.pdf
וגם בסיקור הזה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2121057
הרבה מאוד נכתב מאז על החוק. מספר פרשנויות מעניינות שלו אפשר לקרוא כאן, וכאן, למשל.
אני אינני משפטנית ואינני יודעת להסביר ולפרש את חשיבות פסיקה זו מן האספקט המשפטי, אבל בתור פעילה בתחום כמובן ששמחתי והתרגשתי מאוד על ביטול התיקון לחוק (אני מודה, היו גם דמעות). הדבר השני שעשיתי לאחר התפוגגות האופוריה הוא לתהות מה יקרה עכשיו. למעשה נוצר וואקום חוקי, אשר זוהי הזדמנות פז למלא אותו בחקיקה ותקנות שיכולות לתקן מעט את המצב המזוויע שנוצר בשנים האחרונות.
ראשית ישנן כמה פסקאות בפסק הדין אשר חשוב להתעכב עליהן, ואשר עשויות להשפיע על פסקי דין בעתיד, ואולי אף (בתקווה) על המדיניות הישראלית כלפי הבאים בשעריה. בסעיף 6, עמוד 5 השופטים כותבים על המדינות מהן מגיעים מירב הפליטים: "כרקע לדברים חשוב להביא מעט אינפורמציה הנוגעת לשתי מדינות אלו. אריתריאה היא מדינה שהוכרה כעצמאית בשנת 1993 לאחר שלושים שנות מאבק עם אתיופיה. מאז הוכרה כעצמאית לא נערכו בחירות דמוקרטיות באריתריאה ונשיא המדינה, המכהן גם כראש הממשלה וכמפקד העליון של הצבא, עודנו בתפקידו החל משנה זו. האסיפה הלאומית של אריתריאה מורכבת ממפלגה אחת בלבד. באריתריאה, על פי דו"חות של האו"ם, קיימת הפרה עקבית ונרחבת של זכויות אדם על ידי הממשל. הפרות אלו כוללות הוצאות להורג ללא משפט; מדיניות של ירי על מנת להרוג המכוונת למי שמנסה לצאת מגבולות המדינה; היעלמויות של אזרחים ומעצרים שלא נמסרים למשפחות; מאסרים ומעצרים שרירותיים; שימוש נרחב בעינויים פיזיים ופסיכולוגיים במהלך חקירות של המשטרה, הצבא וכוחות הביטחון; תנאי מאסר לא אנושיים; שירות חובה צבאי לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת שבמהלכו נעשה שימוש בעונשים אכזריים המובילים אף להתאבדויות; אי כיבוד זכויות אזרח כגון חופש הביטוי, האסיפה, ההתאגדות, חופש הדת והתנועה; אפליית נשים ואלימות מינית; הפרת זכויות ילדים, כולל גיוסם של ילדים; ועוד )ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם מחודש מאי Sheila B. Keetharuth "Report of the – 2013 :ב למצוא ניתן Special Rapporteur on the situation of human rights in Eritrea" http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G13/140/99/PDF/G1314099. .)pdf?OpenElement
סודן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המלחמה נאלצו מיליוני אנשים
לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דארפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודן על עצמאותה מהרפובליקה של סודן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודני; ועל העדר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, עינוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים
)ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם בשנת Report of the " – 2011 independent expert on the situation of human rights in the Sudan on the status of implementation of the recommendations complied by the Group of Experts to the Government of the Sudan for the implementation of Human Rights Council resolution 4/8, pursuant to Council resolutions 6/34, 6/35,
"7/16, 11/10 and 15/27. ניתן למצוא כאן.
בנוסף ישנה ביקורת על המדיניות שישראל נוקטת בה כיום, בסעיף 9: " נכון להיום נוקטת מדינת ישראל במדיניות "אי-הרחקה זמנית" של אריתראים לארץ מוצאם וזאת בהתאם לעיקרון אי-ההחזרה, ועל רקע הכרה באריתריאה כמדינת משבר. […] יש להדגיש ולהבחין כי אין מדובר בהגנה קולקטיבית שמשמעותה כי כל אחד מחברי הקבוצה נהנה ממעמד פליט בהיעדר ראיות לסתור, שכן לשם כך נדרשת קביעה פוזיטיבית של המדינה, קביעה שלא נעשתה על ידי מדינת ישראל. […] לרוב, הנהנים מהגנה זמנית אינם זוכים לזכויות מלאות הניתנות למי שהוכר כפליט. […] עם זאת, נראה כי ישנו קושי להחזיק במדיניות של הגנה זמנית לאורך זמן, ונדרש לאחר חלוף הזמן לבחון באופן פרטני את הזכאות של חברי הקבוצה למעמד פליט משמעותה של המדיניות של ישראל כלפי אזרחי אריתריאה מעולם לא הובהרה כל צרכה על ידי המדינה. כך, מלבד עיקרון אי-ההחזרה הנובע מהגנה זו, לא נחקק כל הסדר מפורט באשר למשמעותו של הסדר זה ולזכויות הניתנות מכוחו, ועל כך כבר העירה השופטת חיות בקובעה שמדובר במצב "בלתי רצוי בעליל. הערפל הנורמטיבי יוצר אי-וודאות מכבידה ביותר מבחינת האנשים עצמם… בתי המשפט נאלצים אף הם להתמודד בשל כך חדשות לבקרים עם שאלות ומצבים שונים ומגוונים שמייצרת, מטבע הדברים, מציאות החיים והנוגעים לזכויותיהם של אנשים אלה". מכל מקום, לענייננו חשובה העובדה כי לאחר הגעתם של נתינים אריתראים לישראל לא ניתן לעת הזו להרחיקם חזרה לארץ מוצאם, מצב המחייב את מדינת ישראל להתמודד עם הישארותם בגבולותיה בשלב זה."
פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files
אחת מפסקאות המפתח בעיני, אשר מחזירה את האחריות הן על גורלם של מבקשי המקלט והן על תושבי המדינה אל המדינה, נמצאת בעמוד 11: "מכל מקום, על אף הנתונים המצביעים על רמת פשיעה נמוכה יותר בקרב המסתננים, למצער במרבית העבירות, לא ניתן להמעיט מתחושתם הקשה של תושבי דרום תל- אביב לפיה רמת הביטחון בסביבת מגוריהם ירדה באופן משמעותי, ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדינה מחויבת לתת מענה למצב זה. יתכן כי אווירת הפחד שנוצרה באזור אינה מתורגמת לכדי פתיחת תיקים פליליים, אך לא ניתן לחלוק כי אווירה של מתח, פחד ותסכול בקרב האוכלוסייה באזור אכן קיימת והיא כאמור דורשת התייחסות וטיפול. המציאות בשטח לפיה נוצר ריכוז גבוה של מסתננים בדרום תל-אביב, המחייב את תושבי האזור לשאת על כתפיהם את נטל ההתמודדות עם אוכלוסיה ייחודית זו, שאין חולק שהיא אוכלוסיה ענייה, קשת יום בתנאי מחייה ירודים הדורשת התייחסות מיוחדת, יש לה השלכות קשות על תושבי האזור. לא ניתן להתעלם ממצוקתם וזעקתם של תושבי אזור דרום תל-אביב ומהקשיים אותם הם חווים בעקבות השינוי הדמוגרפי באזור מגוריהם".
סוף-סוף קובע גוף רשמי במדינה כי על המדינה מוטלת האחריות לתת מענה למצב זה. ומכיוון שישראל כאמור אינה יכולה לגרש לאריתריאה וסודן, ומכיוון שמדיניות ההגנה הקבוצתית היא בזיון מתמשך, ומכיוון שבדיקת הבקשות הפרטניות של כל מבקש ומבקש עשויה לקחת שנים- יש להציע פתרון מיידי אשר ישחרר מעט מן הלחץ שנוצר בשכונות המוחלשות במדינה אליהן נדחקו הפליטים, ובראשן דרום תל-אביב. בנוגע לאותם 2,000 איש שאמורים להשתחרר מן הכלא בשבועות הקרובים, בעיני הפתרון הטוב ביותר לטווח הקצר והארוך הוא מרכזי קליטה. כתבה על כך מצוין מנכ"ל מוקד סיוע לעובדים זרים, רעות מיכאלי, בטור זה. מרכזי קליטה למבקשי מקלט חדשים או כאלו שמשוחררים ממעצר מכינים אותם לחיים במדינה החדשה השונה מאוד מן המקום אליו הגיעו, ומקלה עליהם ועל סביבתם הקולטת את המעבר.
אולם מה יועילו מרכזי קליטה אלו אם כל שינוי לא ייעשה באשרותיהם של מבקשי המקלט? עד היום מציינות האשרות בפירוש כי "אשרות אלו אינן אשרות עבודה" זאת על אף שבג"צ עיגן בפסק דין את התחייבות המדינה שלא לאכוף את האיסור ולא להטיל קנסות על מעסיקים כל עוד אין מדיניות אחרת. (ניתן לקרוא על כך בדו"ח זה של קו לעובד). הפתרון היחיד שיכול לתקן חלק גדול מן המעוות הוא הענקת אשרות עבודה וביטוחי בריאות לאוכלוסיה זו.
איך אשרות עבודה יועילו להקלת הלחץ בדרום תל-אביב? הנה מספר דוגמאות מהניסיון האישי שלי, וודאי ישנן מאות אם לא אלפי דוגמאות נוספות:
מייקל (שם בדוי) הגיע לישראל בגיל 17, לאחר ששהה 3 שנים במחנה פליטים באתיופיה, מנותק ממשפחתו. הוא הגיע לכאן מספר שבועות לפני שנכנס לתוקפו התיקון לחוק, ולכן על-פי חוק הכניסה לישראל אשר היה החוק הקובע דאז, שוחרר ממעצר לאחר חודשיים. מייקל לא הלך לבי"ס במולדתו, הוא לא דובר אנגלית וכמובן שלא עברית. הוא יודע טיגריניה בלבד. הוא הגיע מכפר קטן ומסורתי באיזור גאש-ברקה (gash barka) שבאריתריאה, שם עבד כרועה צאן עם משפחתו. מנתוני הפתיחה הללו קל להבין שלהסתדר במדינה חדשה ללא כל סיוע, או הסבר על מדיניות המדינה הזו כלפיו וכלפי שכמותו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא השתחרר מהכלא עם ניירות שחרור, ואיש לא הסביר לו שעליו להנפיק ויזה והיכן. היא קיבל כרטיס נסיעה מן הכלא לתל אביב, וכאשר ירד בתחנה המרכזית כיוונו אותו אנשים לגינת לוינסקי. שם ישנו באותה עת עשרות אריתראים וסודנים שלהם אין קרובי משפחה בישראל, עד שימצאו עבודה קבועה. בעת ההיא גם מזון חולק בגינה, וזו הייתה דרכם היחידה לשרוד. מייקל מצא מספר חברים נוספים בגילו, יחד הם ישנו על הציליות הפזורות הגינה, החזיקו את רכושם הדל בשקית, וניסו להשיג עבודה מזדמנת בכל בוקר, כאשר הם נלחמים במאות מבקשי מקלט נוספים. כך חי מייקל 4 חודשים עד שפגשתי אותו במקרה. לא ידעתי שבאותה עת התגוררו בגינה עוד נערים, חשבתי שכולם בגירים מלבדו, ולבי יצא אליו. הוא היה נער שקט, יכולתי לשוחח איתו רק בסיוע אריתראים נוספים שהיו בסביבה, ובניגוד לצורה בה אני פועלת בדרך-כלל, לא יכולתי להעמיד פנים שלא פגשתי את הנער המיוחד הזה, אשר בלי מילים סחט ממני רגשות חמלה ורצון לגונן. דיברתי עם שותפיי, ולאחר התלבטות החלטנו להזמין אותו ללון בביתנו, ולנסות לסייע לו לרכוש שפה, להוציא ויזה ולמצוא עבודה. לא אאריך בתיאור התקופה בה התגורר מייקל עמנו, רק אספר שלהכין נער שמגיע מחיים כל-כך שונים משלנו לקראת החיים בישראל זו משימה לא פשוטה כלל. מייקל לא הבין מדוע אנחנו מתעקשים למצוא לו שיעורי עברית, והמשיך ללכת לגינה בכל בוקר לחפש עבודה כפי שעשו יתר חבריו. מדי פעם הוא עזב את הבית לתקופות ארוכות כשמצא עבודות שכוללות לינה, אולם תמיד שב אלינו. בחלק מן העבודות הוא לא קיבל את שכרו, בחלקן קיבל פחות ממינימום ונפגע מאלימות של עובדים אחרים. לאחר זמן מה התקשרה אלינו בעלת הבית- השכנים הלשינו כי זר מתגורר עמנו. לא עזרו ההסברים והתבקשנו להוציא את מייקל מן הבית מיידית. למזלנו אני מכירה את החוק היטב, ויודעת כי על-אף האשרה המבלבלת בכוונה, מייקל יכול לעבוד. באותה עת יצרו איתי קשר מבית מלון באילת בבקשה שאסייע להם למצוא עובדים, והדבר היווה את הפתרון המושלם. מייקל, יחד עם 14 אריתראים נוספים, נסעו כולם לאילת. הם החלו לעבוד במלון, קיבלו מגורים מטעם המעסיק וכן שלוש ארוחות ביום. כמו כן מייקל התבקש לפתוח חשבון בנק וקיבל הדרכה כיצד לבצע את עבודתו. היה לו מזל גדול, הוא נפל על עבודה מוצלחת, בתחום שעדיין משווע לידיים עובדות (קיבלתי מאז עשרות טלפונים ממלונות שביקשו עובדים נוספים, אולם אין כל גוף- וודאי שלא גוף רשמי של המדינה- שמסייע למבקשי מקלט למצוא עבודה). בתום עבודה עם שכר ותנאים הוגנים, הוא הולך עם חבריו לים אותו הוא אוהב כל-כך.
אלמלא כל צירופי המקרים הללו, קרוב לוודאי שמייקל היה ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונצלניות. לאחר שהוא וחבריו היו חוסכים די כסף כדי לשכור דירה, היחידים שהיו מסכימים להשכיר להם הם בעלי דירות בדרום תל-אביב, המחלקים את נכסיהם ודוחפים עשרות פליטים לבניין אחד, בשכונה אשר גם כך אין בה די משאבים לתושביה.
אבל יש עוד דוגמאות, לא רק מייקל, הנער חסר ההשכלה שהגיע מכפר מסורתי מרוחק נאלץ לחיות בדוחק וללא יד מכוונת בדרום תל-אביב. בשנה האחרונה זכיתי לפגוש שני נערים אריתראים מרשימים ויוצאי דופן, אשר הגיעו לבדם לישראל בהיותם קטינים. בניגוד למייקל הם הגיעו בגיל בו לא יכלו להשתחרר לבדם מן הכלא, ולמזלם הם נקלטו באחת הפנימיות בצפון הארץ. הם סיימו בגרויות מלאות, ובסיוע הפנימיה המשיכו ללימודי מקצוע: מכונאות רכב. לאחר שסיימו את הלימודים, בידם תעודת בגרות, תעודת מכונאי מורשה ועברית קולחת, הם יצאו לחיים העצמאיים. הם העדיפו להשאר באיזור הצפון, קרוב לפנימייה ולמשפחות ישראליות שהיו אתם בקשר והתארחו אצלן בחגים ובסופי השבוע. לכל מוסך אליו הם נכנסו הם נתקלו בדרישה לעובדים מומחים, אולם כאשר התבקשו להציג תעודת זהות, וכל שהיה בידם להציג הוא את הוויזה, הם נדחו. מחוץ לתל-אביב, מעטים המעסיקים שמצליחים לנחש שוויזה אשר כתוב עליה שאיננה אשרת עבודה, מאפשרת לעבוד. לאחר חודשים של ניסיונות, הם עברו להתגורר עם חברים בדרום תל-אביב, פה מצאו עבודה בקלות. הם שונאים לגור כאן, מתגעגעים לצפון. יש להם יותר ממה שיש לרוב מבקשי המקלט, והתחום בו התמחו הוא תחום הצמא לכח-אדם. הם יכולים לתרום למשק הישראלי וכבר קיבלו לא מעט מן הפנימיה ומישראלים שהתגייסו לבנות לנערים הבודדים עתיד. ועדיין הם לא מצליחים לצאת מן הגטו שיצרו כאן לפליטים.
אלו סיפוריהם של שלושה אנשים בלבד, כולם מצאו עצמם בדרום תל-אביב, רק אחד הצליח לצאת וגם זאת לאחר שקיבל עזרה רבה מאנשים שמכירים את תחום מבקשי המקלט בישראל. תארו לכם שמייקל היה משתחרר מן הכלא למרכז קליטה, בו היה שוהה מספר חודשים, מחויב ללמוד את השפה, ולאחר מכן היה מקבל סיוע במציאת עבודה ושכירת דירה. תארו לכם ששני הנערים היו יוצאים מן הלימודים לא רק עם תעודת מקצוע, אלא גם עם אשרה שתאפשר להם להתקדם בחייהם. כמה אנשים כאלה חיים כעת בצפיפות ומכבידים על הקהילה סביבם? כמה בעלי מקצוע שעברו הכשרות באריתריאה, עובדים בניקיון ובחיתוך ירקות במסעדות? חיים אתנו אחים, אחיות, רופאים ורופאות, מכונאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים ועוד ועוד ועוד. את העושר האנושי הזה יכולנו לתרגם להתקדמות שלהם וגם שלנו.
mebrahtom-keflezighi פליט אריתראי שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי
Lopez Lomong פליט דרום-סואדני שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי
חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת
Noaka's 