שוויון בנטל

בשבוע האחרון התפרסמו מספר מקרים טרגיים בתקשורת העולמית והישראלית,  אשר שבים ומבהירים כי סיפור ההגירה בכלל, והגירת מבקשי מקלט בפרט, היא בעיה בינלאומית עמה מתמודדות כל מדינות העולם. בימים אלו מתרחשת הגירה בעיקר דרך הים התיכון של מאות אלפי אנשים, שמגודרת כעת כהגירה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בסביבתנו המיידית יותר, מתמודדות מדינות עניות מאתנו בהרבה עם הגירה עצומה ומהירה של 3 מיליון פליטים סורים הנמלטים ממלחמת האזרחים הקשה המתחוללת שם כבר למעלה משלוש שנים.

רק מדינה אחת, קטנה, לא מאוד ענייה ועם היסטוריה של פליטות אותה היא ממשיכה לציין עד היום, מסרבת בשיטתיות לקחת חלק בנטל הבינלאומי שהוא גם חובה חוקתית ומוסרית, של קליטת פליטים. האירועים האחרונים מוכיחים שישראל לא רק שאינה לוקחת חלק בקליטת פליטים, היא אף תורמת לזרם הפליטים הנע באזורנו לכיוון צפון, בתקווה להשיג עתיד טוב יותר וביטחון.

כדי להבין את הטענה הזו ניתן להתחיל בקריאת העדויות בדו"ח חדש שפרסם 'המוקד לפליטים ומהגרים', ועוסק בהליכי הגירוש "מרצון" הן למדינות המוצא והן למדינות חלופיות כאוגנדה ורואנדה. לפי הדו"ח ופרסומי רשות האוכלוסין, בשנים האחרונות עזבו את ישראל כ 9,000 מבקשי מקלט מאריתראה וסודאן, כאשר עיקר העוזבים הוא מסודאן, זאת על אף שרבים מהם מגיעים מחבל דארפור, והם מהווים אחוז קטן מכלל מבקשי המקלט בארץ. הסיבה למספרי העוזבים הגדולים נעוצה בעיקר בסיבה שזו האוכלוסיה עליה הופעל לחץ גדול, ואחוז גבוה מאוד ממנה זומן לכלא 'חולות'. על-פי הנתונים שבידי הארגונים קצב העזיבה את הארץ ירד דרמטית לאחר שהגיעו העדויות של החוזרים על מצבם הקשה. כל הציטוטים בפוסט זה לקוחים מן הדו"ח:

"כשהגעתי לשדה התעופה בחארטום, כוחות הביטחון של סודאן לקחו אותי. שאלו אותי מה עשיתי בישראל, למה הלכתי לישראל והרביצו לי ובעטו בי כשהייתי על הרצפה. לקחו את כל הדברים שלי, אני מפחד שיתפסו אותי עוד פעם" -סולימן, מבקש מקלט סודאני שחזר לסודאן בפברואר 2014.

"כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון. שאלו אותי אם יש לי דירה בסודאן, כמה כסף יש לי ומאיפה הכסף לדירה. עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM ומי עובדים בשביל SLM בישראל. עכשיו אני מפחד שהם יבואו עוד פעם. כל הזמן מתקשרים ואומרים לי לבוא לשם, כל הזמן. התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי, אבל בין חולות לסודאן אין החלטה טובה. חולות זה קשה, אבל אחרי מה שקורה בסודאן הייתי נשאר בחולות. אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן" -אידריס, מבקש מקלט מסודאן, עזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות.

באופן אירוני קהילה של מבקשי מקלט דארפורים שעזבו את ישראל שבה ונפגשה שוב לא רחוק מכאן- בירדן. הדו"ח מביא את עדותו של מוסא, מבקש מקלט מדארפור, וכותב כי הוא עזב את ישראל לסודאן במרץ 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות. בסודאן הוא נכלא לעשרים ימים בבידוד, הוכה ונחקר על מעשיו בישראל. כל רכושו, כולל הדרכון, הוחרם. אחרי ששוחרר, הוא ברח שוב ונמצא כעת בירדן:

"בחארטום שילמתי הרבה כסף ויצאתי עם האישה והילדים לירדן. ביקשתי מקלט מנציבות האו"ם בירדן, קיבלתי כרטיס ויש לי ראיון בעוד שנה. אבל המשטרה מתעלמת מהכרטיס של הנציבות, אז אם באים שוטרים הם יכולים לשים אותי בכלא. יש בירדן גם כוחות ביטחון סודאנים. הם באים בלילה לאיזור שהדארפורים גרים בו ומרביצים לאנשים".

לפי עדותו של מוסא בירדן חיים לפחות עוד 50-60 מבקשי מקלט שכמותו, חיו בישראל ועזבו אותה. כלומר, אנשים שישראל סירבה לבדוק או השתהתה בבדיקת בקשות המקלט שלהם (נכון להיום לא התקבלה תשובה באף אחת מבקשות המקלט שהגישו דארפורים בישראל) הגיעו למדינה שכנה, ענייה בהרבה, אשר בשנתיים האחרונות קלטה למעלה ממיליון מבקשי מקלט מסוריה ועיראק. מידע על מצב מבקשי המקלט בירדן בלינק זה.

לאחרונה הודיע משרד הפנים כי הוא משנה את המדיניות לפיה הורחקו לאוגנדה ורואנדה רק אנשים שמצהירים וחותמים על רצונם לעזוב, והחל לחייב אנשים לעזוב, או שהם ייכלאו לתקופה בלתי מוגבלת בסהרונים. במכתב שניתן לאותם אנשים הכלואים כיום בחולות נכתב בין השאר כך [תרגום חופשי מטיגריניה בעזרת דוברי השפה]: "לאחר מאמצים קשים מצאנו מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותך […] המדינה תיתן לך אישורי שהיה ועבודה […] המדינה חוותה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית, יציבות פוליטית וייצרה מקומות עבודה לתושבי אפריקה […] כשתגיע למדינה השלישית ימתינו לך נציגים בשדה-התעופה שיתנו לך אינפורמציה על החיים במדינה, ביום הראשון תנוח במלון ותקבל ויזה […] הסודאנים והאריתראים שכבר עזבו למדינות אלו בסיוע רשויות ישראל מספרים כי הם חיים חיים טובים, לומדים אנגלית וכי יש להם עבודה, חלקם אף פתחו עסקים ומקיימים עצמם היטב".

מכתב עזיבה

מכתב זימון לחתימה על עזיבה מדינה שלישית, צולם ע"י הכלואים בחולות.

אולם כשמשווים את העדויות שהגיעו מאנשים שעזבו למדינות אלו למתואר במכתב, נראה כי מדובר בשקרים בוטים, תעמולה מכוערת המנצלת את מצוקתם הקשה של אנשים העומדים בפני כליאה ושלילת חרות בלתי נתפסת.

"כשהגענו לשדה התעופה באוגנדה לקחו את מסמכי הנסיעה שלי. נעצרתי והוכנסתי יומיים בכלא, כי לא היו לי מסמכים מזהים" -טאהר, מבקש מקלט מדארפור.

"בשדה התעופה ברואנדה באו שלושה אנשים מההגירה של רואנדה, לקחו את שני המסמכים שנתנו לי בישראל ולא נתנו לי כלום. אף אחד לא בא לבדוק מההגירה הישראלית. בשתיים בבוקר לקחו אותנו לחדר, נעלו אותנו והלכו. 14 שעות לא דיברנו עם אף אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע איש מההגירה ואמר לנו: 'תנו לי 250 דולר כל אחד, ואני אקח אתכם לאוגנדה. אני יודע שנתנו לכם כסף בישראל׳. ביקשנו שיחזיר לנו את המסמכים, אבל הוא אמר: 'אתם חייבים לנסוע לאוגנדה'. באוגנדה אין לנו משפחה ושום דבר. נסעתי לג׳ובה כי לא ידעתי לאן לנסוע. אני מרגיש פה בטוח כי אני לא בכלא, אבל אין מה לעשות פה, אין איך לעבוד ואין איך לאכול. למרות שחולות קשה, אני לא ממליץ לאנשים לבוא כי אין פה מחנה פליטים. אני לא יודע לאן אני אלך עכשיו."  – מיקלה, מבקש מקלט מאריתריאה.

עדויות רבות מן הסוג הזה הגיעו הן לידי ארגונים שעמדו בקשר עם היוצאים מישראל, והן לאוזני אנשים פרטיים שיצאו למטרות מחקר למדינות אלו ופגשו את האוכלוסייה המדוברת. לא אשרת שהיה, לא עבודה, לא עתיד, וודאי שלא הגנה.

אם כן, לא פלא כי רבים מהעוזבים מחליטים לעזוב את אותה מדינה שלישית, בין אם מרצון ובין אם כתוצאה של כפייה של הרשויות – אשר לפי הבטחת ישראל אמורות היו לקלוט אותם – ובוחרים בנתיבים בהם עשרות ומאות אלפים לפניהם בחרו, צפונה- מעבר לים התיכון, לאירופה. המדובר במסע מסוכן מאוד לכל אורכו, החל ברשתות המבריחים במדינות השונות בדרך, דרך סיכון כליאה וגירוש למולדת המסוכנת וכלה בספינות הרעועות והעמוסות לעייפה העושות דרכן בים. מספר לא ידוע של אנשים שיצאו מישראל- אליה הגיעו בכדי להגן על חייהם – מצאו את מותם לאחר שיצאו מכאן, למקום שהובטח להם שיגן עליהם.

בתחילת החודש התפרסם סיפורו של עבדל עזיים, מבקש מקלט מדארפור שלאחר שנכלא בסהרונים נשבר וחתם על עזיבה. הוא הגיע לאוגנדה, ועבר לדרום-סודאן בניסיון להתקרב למקום הימצאה של משפחתו, שם נרצח ,לפי ההערכות על-ידי לוחמים מטעם ממשלת סודאן הפועלים במדינה.

עבדל עזיים

תמונה מעמוד הפייסבוק

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחות מטבח", באירוע בו לימד עבדל עזיים כיצד לבשל מאכלים דארפורים, טרם כליאתו בסהרונים.

גם הים התיכון כבר גבה קורבנות מהיוצאים מישראל. זוהי עדות על גורלו של אדם שיצא מישראל:

"הוא אמר לי: 'אנשים בחולות, אז אני אחזור לסודאן'. כשהוא הגיע לסודאן הוא נכנס לכלא. לקחו את הדברים שלו. אחרי שהמשטרה שיחררה אותו הוא ברח. הוא טבע בים, בדרך לאיטליה. היינו חברים עוד מלפני חמש-שש שנים, הכרתי אותו בסודאן . באנו ביחד ב-2011. היינו מדברים יחד והולכים יחד. הוא היה בחור טוב, היינו חברים גם פה, הוא היה בן 33".  –עלי, מבקשי מקלט מדארפור שחי בישראל.

בחודש האחרון אירעו מספר טביעות של ספינות מהגרים, מהן שתיים עליהן היו מאות אנשים. אריתראי שעזב את ישראל מחולות יצר קשר עם ארגון בארץ וסיפר כי הוא חצה את הים התיכון מספר ימים לפני טביעה של ספינה שנשאה 400 בני-אדם, וכי הוא פגש בלוב כעשרה אנשים נוספים שחיו בישראל ועמדו לעלות על ספינות באותו השבוע. הוא לא ידע מה עלה בגורלם. בטביעה הגדולה אף יותר שאירעה השבוע בה טבעו למוות למעלה מ 900 אנשים עדיין לא התבררה זהותם של רוב המתים, אולם ההערכה היא כי היו עליה גם אנשים שהגיעו מישראל, וקרוביהם בארץ עדיין לא שמעו מהם לאחר שהללו עדכנו אותם כי הם בדרכם לחצות את הים.

ביום שלישי התפרסם גורלם הטראגי של שלושה מבקשי מקלט אריתראים שיצאו מישראל – אשר לפחות אחד מהם, טספאי, שהה קודם לכן בחולות וחתם מתוך מתקן הכליאה על העזיבה – והגיעו ללוב במטרה לחצות לאירופה. הם נכלאו בכלא הלובי, משם נחטפו על-ידי כוחות דאעש יחד עם קבוצת מהגרים אתיופים, ונרצחו בעריפת ראש בשל היותם נוצרים.

טספאי, נרצח לאחר שגורש מישראל. תמונה: המוקד למהגרים ופליטים

נכון, מדינת ישראל לא שלחה את שלושת האנשים הללו לכלא הלובי, היא שלחה אותם לאוגנדה שם הבטיחה להם כי יהיו מוגנים ויוכלו לקבל מעמד. היא לא המליצה לסודאנים ששבו לסודאן לשוב ולברוח מן המדינה, אולם היא כן טענה כי לא מדובר בפליטים וכי חייהם לא בסכנה ולכן לא סיפקה להם הגנה. ישראל עדיין מסרבת לקחת אחריות על גורל אותם האנשים שנכנעו, חזרו לאפריקה והמשיכו להירדף. בישראל חיים כיום כ 43 אלף מבקשי מקלט, (מספר נמוך הן ממספר השוהים בישראל ללא אשרה והן ממספר מהגרי העבודה המובאים לכאן ברשיון), למעלה מ 90% מהם מגיעים מאריתראה וסודאן. מספר הפליטים שהוכרו ממדינות אלו? 4 אריתראים, אף לא סודאני אחד. כעת ידוע בוודאות כי רואנדה, אליה מתבקשים כעת אנשים לעבור תחת איום הכליאה אינה קולטת את האנשים אלא מאלצת אותם להמשיך ולנדוד. הדרכים הטבעיות של מי שאינו יכול לחזור למולדתו מובילות אותו צפונה, למדינות בהם אחוז ההכרה בפליטים אריתראים עומד על למעלה מ 80% וסודאנים 70%. ישראל כבר עשור מסרבת לקלוט פליטים, ובמקום לבחון את האפשרות להעניק להם הגנה ולמצוא פתרונות לבעיות שבשטח, היא דוחקת אותם למסלולים בהם במקרה הטוב יהפכו להיות נטל על מדינות אחרות שכבר קולטות הגירה, ובמקרה הרע יאבדו את חייהם.

יום הבוחר

ביום בו אנו הולכים לממש את זכותנו הדמוקרטית, מעניין לשמוע מה יש למבקשי המקלט לומר על הבחירות. הם כמובן משוללי זכות בחירה, אבל חיים כאן כבר מספיק שנים כדי להבין בדיוק מה הולך. אלו ההמלצות שלהם:

חמיס אלשייח מדארפור, סודאן

חמיש אלשיח

 

גבריאל מאריתריאה משתתף בקמפיין דמוקרטיה אמיתית- Real democracy בו בעלי זכות הצבעה נותנים את קולם לאלו המושפעים ממדיניות הממשלה אך אין להם זכות בחירה. הוא מסביר מדוע מבקש להצביע למרצ.

דוויט דמוז מאריתריאה גם זוכר את התיצבותה של מרצ נגד חוק ההסתננות

Dawit

ומוטסים עלי מדארפור, סודאן, שכלוא כבר מספר חודשים בחולות, פשוט מפחד מעוד קדנציה של ביבי

Mutasimבחרו בחכמה.

מחשבות בעקבות ביטול התיקון לחוק ההסתננות

עבר כשבוע מאז ההחלטה המפתיעה והמדהימה של בית המשפט העליון, לביטול התיקון לחוק ההסתננות אשר מאפשר לכלוא מבקשי מקלט לתקופה של שלוש שנים ללא ביקורת שיפוטית. תשעה שופטי ההרכב המורחב קבעו פה אחד כי: "תקופת משמורת של שלוש שנים, כאמור בחוק למניעת הסתננות, אינה חוקתית בשל כך שהינה עומדת בסתירה לחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.".

פסק הדין משתרע על-פני 120 עמודים, אולם ניתן לקרוא תקציר שלו כאן:  http://elyon1.court.gov.il/files/12/460/071/b24/12071460.b24.pdf

וגם בסיקור הזה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2121057

הרבה מאוד נכתב מאז על החוק. מספר פרשנויות מעניינות שלו אפשר לקרוא כאן, וכאן, למשל.

אני אינני משפטנית ואינני יודעת להסביר ולפרש את חשיבות פסיקה זו מן האספקט המשפטי, אבל בתור פעילה בתחום כמובן ששמחתי והתרגשתי מאוד על ביטול התיקון לחוק (אני מודה, היו גם דמעות). הדבר השני שעשיתי לאחר התפוגגות האופוריה הוא לתהות מה יקרה עכשיו. למעשה נוצר וואקום חוקי, אשר זוהי הזדמנות פז למלא אותו בחקיקה ותקנות שיכולות לתקן מעט את המצב המזוויע שנוצר בשנים האחרונות.

ראשית ישנן כמה פסקאות בפסק הדין אשר חשוב להתעכב עליהן, ואשר עשויות להשפיע על פסקי דין בעתיד, ואולי אף (בתקווה) על המדיניות הישראלית כלפי הבאים בשעריה. בסעיף 6, עמוד 5 השופטים כותבים על המדינות מהן מגיעים מירב הפליטים: "כרקע לדברים חשוב להביא מעט אינפורמציה הנוגעת לשתי מדינות אלו.  אריתריאה היא מדינה שהוכרה כעצמאית בשנת 1993 לאחר שלושים שנות מאבק עם אתיופיה. מאז הוכרה כעצמאית לא נערכו בחירות דמוקרטיות באריתריאה ונשיא המדינה, המכהן גם כראש הממשלה וכמפקד העליון של הצבא, עודנו בתפקידו החל משנה זו. האסיפה הלאומית של אריתריאה מורכבת ממפלגה אחת בלבד. באריתריאה, על פי דו"חות של האו"ם, קיימת הפרה עקבית ונרחבת של זכויות אדם על ידי הממשל. הפרות אלו כוללות הוצאות להורג ללא משפט; מדיניות של ירי על מנת  להרוג המכוונת למי שמנסה לצאת מגבולות המדינה; היעלמויות של אזרחים ומעצרים שלא נמסרים למשפחות; מאסרים ומעצרים שרירותיים; שימוש נרחב בעינויים פיזיים ופסיכולוגיים במהלך חקירות של המשטרה, הצבא וכוחות הביטחון; תנאי מאסר לא אנושיים; שירות חובה צבאי לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת שבמהלכו נעשה שימוש בעונשים אכזריים המובילים אף להתאבדויות; אי כיבוד זכויות אזרח כגון חופש הביטוי, האסיפה, ההתאגדות, חופש הדת והתנועה; אפליית נשים ואלימות מינית; הפרת זכויות ילדים, כולל גיוסם של ילדים; ועוד )ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם מחודש מאי Sheila B. Keetharuth "Report of the – 2013 :ב למצוא ניתן Special Rapporteur on the situation of human rights in Eritrea" http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G13/140/99/PDF/G1314099. .)pdf?OpenElement

סודן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המלחמה נאלצו מיליוני אנשים
לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דארפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודן על עצמאותה מהרפובליקה של סודן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודני; ועל העדר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, עינוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים
)ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם בשנת Report of the " – 2011 independent expert on the situation of human rights in the Sudan on the status of implementation of the recommendations complied by the Group of Experts to the Government of the Sudan for the implementation of Human Rights Council resolution 4/8, pursuant to Council resolutions 6/34, 6/35,
 "7/16, 11/10 and 15/27. ניתן למצוא כאן.

בנוסף ישנה ביקורת על המדיניות שישראל נוקטת בה כיום, בסעיף 9: " נכון להיום נוקטת מדינת ישראל במדיניות "אי-הרחקה זמנית" של אריתראים לארץ מוצאם וזאת בהתאם לעיקרון אי-ההחזרה, ועל רקע הכרה באריתריאה כמדינת משבר. […] יש להדגיש ולהבחין כי אין מדובר בהגנה קולקטיבית שמשמעותה כי כל אחד מחברי הקבוצה נהנה ממעמד פליט בהיעדר ראיות לסתור, שכן לשם כך נדרשת קביעה פוזיטיבית של המדינה, קביעה שלא נעשתה על ידי מדינת ישראל. […] לרוב, הנהנים מהגנה זמנית אינם זוכים לזכויות מלאות הניתנות למי שהוכר כפליט. […] עם זאת, נראה כי ישנו קושי להחזיק במדיניות של הגנה זמנית לאורך זמן, ונדרש לאחר חלוף הזמן לבחון באופן פרטני את הזכאות של חברי הקבוצה למעמד פליט משמעותה של המדיניות של ישראל כלפי אזרחי אריתריאה מעולם לא הובהרה כל צרכה על ידי המדינה. כך, מלבד עיקרון אי-ההחזרה הנובע מהגנה זו, לא נחקק כל הסדר מפורט באשר למשמעותו של הסדר זה ולזכויות הניתנות מכוחו, ועל כך כבר העירה השופטת חיות בקובעה שמדובר במצב "בלתי רצוי בעליל. הערפל הנורמטיבי יוצר אי-וודאות מכבידה ביותר מבחינת האנשים עצמם… בתי המשפט נאלצים אף הם להתמודד בשל כך חדשות לבקרים עם שאלות ומצבים שונים ומגוונים שמייצרת, מטבע הדברים, מציאות החיים והנוגעים לזכויותיהם של אנשים אלה". מכל מקום, לענייננו חשובה העובדה כי לאחר הגעתם של נתינים אריתראים לישראל לא ניתן לעת הזו להרחיקם חזרה לארץ מוצאם, מצב המחייב את מדינת ישראל להתמודד עם הישארותם בגבולותיה בשלב זה."

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

אחת מפסקאות המפתח בעיני, אשר מחזירה את האחריות הן על גורלם של מבקשי המקלט והן על תושבי המדינה אל המדינה, נמצאת בעמוד 11: "מכל מקום, על אף הנתונים המצביעים על רמת פשיעה נמוכה יותר בקרב המסתננים, למצער במרבית העבירות, לא ניתן להמעיט מתחושתם הקשה של תושבי דרום תל- אביב לפיה רמת הביטחון בסביבת מגוריהם ירדה באופן משמעותי, ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדינה מחויבת לתת מענה למצב זה. יתכן כי אווירת הפחד שנוצרה באזור אינה מתורגמת לכדי פתיחת תיקים פליליים, אך לא ניתן לחלוק כי אווירה של מתח, פחד ותסכול בקרב האוכלוסייה באזור אכן קיימת והיא כאמור דורשת התייחסות וטיפול. המציאות בשטח לפיה נוצר ריכוז גבוה של מסתננים בדרום תל-אביב, המחייב את תושבי האזור לשאת על כתפיהם את נטל ההתמודדות עם אוכלוסיה ייחודית זו, שאין חולק שהיא אוכלוסיה ענייה, קשת יום בתנאי מחייה ירודים הדורשת התייחסות מיוחדת, יש לה השלכות קשות על תושבי האזור. לא ניתן להתעלם ממצוקתם וזעקתם של תושבי אזור דרום תל-אביב ומהקשיים אותם הם חווים בעקבות השינוי הדמוגרפי באזור מגוריהם".

סוף-סוף קובע גוף רשמי במדינה כי על המדינה מוטלת האחריות לתת מענה למצב זה. ומכיוון שישראל כאמור אינה יכולה לגרש לאריתריאה וסודן, ומכיוון שמדיניות ההגנה הקבוצתית היא בזיון מתמשך, ומכיוון שבדיקת הבקשות הפרטניות של כל מבקש ומבקש עשויה לקחת שנים- יש להציע פתרון מיידי אשר ישחרר מעט מן הלחץ שנוצר בשכונות המוחלשות במדינה אליהן נדחקו הפליטים, ובראשן דרום תל-אביב. בנוגע לאותם 2,000 איש שאמורים להשתחרר מן הכלא בשבועות הקרובים, בעיני הפתרון הטוב ביותר לטווח הקצר והארוך הוא מרכזי קליטה. כתבה על כך מצוין מנכ"ל מוקד סיוע לעובדים זרים, רעות מיכאלי, בטור זה. מרכזי קליטה למבקשי מקלט חדשים או כאלו שמשוחררים ממעצר מכינים אותם לחיים במדינה החדשה השונה מאוד מן המקום אליו הגיעו, ומקלה עליהם ועל סביבתם הקולטת את המעבר.

אולם מה יועילו מרכזי קליטה אלו אם כל שינוי לא ייעשה באשרותיהם של מבקשי המקלט? עד היום מציינות האשרות בפירוש כי "אשרות אלו אינן אשרות עבודה" זאת על אף שבג"צ עיגן בפסק דין את התחייבות המדינה שלא לאכוף את האיסור ולא להטיל קנסות על מעסיקים כל עוד אין מדיניות אחרת. (ניתן לקרוא על כך בדו"ח זה של קו לעובד). הפתרון היחיד שיכול לתקן חלק גדול מן המעוות הוא הענקת אשרות עבודה וביטוחי בריאות לאוכלוסיה זו.

Visa

איך אשרות עבודה יועילו להקלת הלחץ בדרום תל-אביב? הנה מספר דוגמאות מהניסיון האישי שלי, וודאי ישנן מאות אם לא אלפי דוגמאות נוספות:

מייקל (שם בדוי) הגיע לישראל בגיל 17, לאחר ששהה 3 שנים במחנה פליטים באתיופיה, מנותק ממשפחתו. הוא הגיע לכאן מספר שבועות לפני שנכנס לתוקפו התיקון לחוק, ולכן על-פי חוק הכניסה לישראל אשר היה החוק הקובע דאז, שוחרר ממעצר לאחר חודשיים. מייקל לא הלך לבי"ס במולדתו, הוא לא דובר אנגלית וכמובן שלא עברית. הוא יודע טיגריניה בלבד. הוא הגיע מכפר קטן ומסורתי באיזור גאש-ברקה (gash barka) שבאריתריאה, שם עבד כרועה צאן עם משפחתו. מנתוני הפתיחה הללו קל להבין שלהסתדר במדינה חדשה ללא כל סיוע, או הסבר על מדיניות המדינה הזו כלפיו וכלפי שכמותו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא השתחרר מהכלא עם ניירות שחרור, ואיש לא הסביר לו שעליו להנפיק ויזה והיכן. היא קיבל כרטיס נסיעה מן הכלא לתל אביב, וכאשר ירד בתחנה המרכזית כיוונו אותו אנשים לגינת לוינסקי. שם ישנו באותה עת עשרות אריתראים וסודנים שלהם אין קרובי משפחה בישראל, עד שימצאו עבודה קבועה. בעת ההיא גם מזון חולק בגינה, וזו הייתה דרכם היחידה לשרוד. מייקל מצא מספר חברים נוספים בגילו, יחד הם ישנו על הציליות הפזורות הגינה, החזיקו את רכושם הדל בשקית, וניסו להשיג עבודה מזדמנת בכל בוקר, כאשר הם נלחמים במאות מבקשי מקלט נוספים. כך חי מייקל 4 חודשים עד שפגשתי אותו במקרה. לא ידעתי שבאותה עת התגוררו בגינה עוד נערים, חשבתי שכולם בגירים מלבדו, ולבי יצא אליו. הוא היה נער שקט, יכולתי לשוחח איתו רק בסיוע אריתראים נוספים שהיו בסביבה, ובניגוד לצורה בה אני פועלת בדרך-כלל, לא יכולתי להעמיד פנים שלא פגשתי את הנער המיוחד הזה, אשר בלי מילים סחט ממני רגשות חמלה ורצון לגונן. דיברתי עם שותפיי, ולאחר התלבטות החלטנו להזמין אותו ללון בביתנו, ולנסות לסייע לו לרכוש שפה, להוציא ויזה ולמצוא עבודה. לא אאריך בתיאור התקופה בה התגורר מייקל עמנו, רק אספר שלהכין נער שמגיע מחיים כל-כך שונים משלנו לקראת החיים בישראל זו משימה לא פשוטה כלל. מייקל לא הבין מדוע אנחנו מתעקשים למצוא לו שיעורי עברית, והמשיך ללכת לגינה בכל בוקר לחפש עבודה כפי שעשו יתר חבריו. מדי פעם הוא עזב את הבית לתקופות ארוכות כשמצא עבודות שכוללות לינה, אולם תמיד שב אלינו. בחלק מן העבודות הוא לא קיבל את שכרו, בחלקן קיבל פחות ממינימום ונפגע מאלימות של עובדים אחרים. לאחר זמן מה התקשרה אלינו בעלת הבית- השכנים הלשינו כי זר מתגורר עמנו. לא עזרו ההסברים והתבקשנו להוציא את מייקל מן הבית מיידית. למזלנו אני מכירה את החוק היטב, ויודעת כי על-אף האשרה המבלבלת בכוונה, מייקל יכול לעבוד. באותה עת יצרו איתי קשר מבית מלון באילת בבקשה שאסייע להם למצוא עובדים, והדבר היווה את הפתרון המושלם. מייקל, יחד עם 14 אריתראים נוספים, נסעו כולם לאילת. הם החלו לעבוד במלון, קיבלו מגורים מטעם המעסיק וכן שלוש ארוחות ביום. כמו כן מייקל התבקש לפתוח חשבון בנק וקיבל הדרכה כיצד לבצע את עבודתו. היה לו מזל גדול, הוא נפל על עבודה מוצלחת, בתחום שעדיין משווע לידיים עובדות (קיבלתי מאז עשרות טלפונים ממלונות שביקשו עובדים נוספים, אולם אין כל גוף- וודאי שלא גוף רשמי של המדינה- שמסייע למבקשי מקלט למצוא עבודה). בתום עבודה עם שכר ותנאים הוגנים, הוא הולך עם חבריו לים אותו הוא אוהב כל-כך.

אלמלא כל צירופי המקרים הללו, קרוב לוודאי שמייקל היה ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונצלניות. לאחר שהוא וחבריו היו חוסכים די כסף כדי לשכור דירה, היחידים שהיו מסכימים להשכיר להם הם בעלי דירות בדרום תל-אביב, המחלקים את נכסיהם ודוחפים עשרות פליטים לבניין אחד, בשכונה אשר גם כך אין בה די משאבים לתושביה.

אבל יש עוד דוגמאות, לא רק מייקל, הנער  חסר ההשכלה שהגיע מכפר מסורתי מרוחק נאלץ לחיות בדוחק וללא יד מכוונת בדרום תל-אביב. בשנה האחרונה זכיתי לפגוש שני נערים אריתראים מרשימים ויוצאי דופן, אשר הגיעו לבדם לישראל בהיותם קטינים. בניגוד למייקל הם הגיעו בגיל בו לא יכלו להשתחרר לבדם מן הכלא, ולמזלם הם נקלטו באחת הפנימיות בצפון הארץ. הם סיימו בגרויות מלאות, ובסיוע הפנימיה המשיכו ללימודי מקצוע: מכונאות רכב. לאחר שסיימו את הלימודים, בידם תעודת בגרות, תעודת מכונאי מורשה ועברית קולחת, הם יצאו לחיים העצמאיים. הם העדיפו להשאר באיזור הצפון, קרוב לפנימייה ולמשפחות ישראליות שהיו אתם בקשר והתארחו אצלן בחגים ובסופי השבוע. לכל מוסך אליו הם נכנסו הם נתקלו בדרישה לעובדים מומחים, אולם כאשר התבקשו להציג תעודת זהות, וכל שהיה בידם להציג הוא את הוויזה, הם נדחו. מחוץ לתל-אביב, מעטים המעסיקים שמצליחים לנחש שוויזה אשר כתוב עליה שאיננה אשרת עבודה, מאפשרת לעבוד. לאחר חודשים של ניסיונות, הם עברו להתגורר עם חברים בדרום תל-אביב, פה מצאו עבודה בקלות. הם שונאים לגור כאן, מתגעגעים לצפון. יש להם יותר ממה שיש לרוב מבקשי המקלט, והתחום בו התמחו הוא תחום הצמא לכח-אדם. הם יכולים לתרום למשק הישראלי וכבר קיבלו לא מעט מן הפנימיה ומישראלים שהתגייסו לבנות לנערים הבודדים עתיד. ועדיין הם לא מצליחים לצאת מן הגטו שיצרו כאן לפליטים.

אלו סיפוריהם של שלושה אנשים בלבד, כולם מצאו עצמם בדרום תל-אביב, רק אחד הצליח לצאת וגם זאת לאחר שקיבל עזרה רבה מאנשים שמכירים את תחום מבקשי המקלט בישראל. תארו לכם שמייקל היה משתחרר מן הכלא למרכז קליטה, בו היה שוהה מספר חודשים, מחויב ללמוד את השפה, ולאחר מכן היה מקבל סיוע במציאת עבודה ושכירת דירה. תארו לכם ששני הנערים היו יוצאים מן הלימודים לא רק עם תעודת מקצוע, אלא גם עם אשרה שתאפשר להם להתקדם בחייהם. כמה אנשים כאלה חיים כעת בצפיפות ומכבידים על הקהילה סביבם? כמה בעלי מקצוע שעברו הכשרות באריתריאה, עובדים בניקיון ובחיתוך ירקות במסעדות? חיים אתנו אחים, אחיות, רופאים ורופאות, מכונאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים ועוד ועוד ועוד. את העושר האנושי הזה יכולנו לתרגם להתקדמות שלהם וגם שלנו.

mebrahtom-keflezighi

mebrahtom-keflezighi פליט אריתראי שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

Lopez Lomong

Lopez Lomong פליט דרום-סואדני שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

בנט יוצא לרחובות

פוסט אורח מאת יסמין יבלונקו

שר הכלכלה נפתלי בנט פרסם מוקדם יותר היום סטטוס בו הכריז על מבצע אכיפה של משרד הכלכלה שהתחיל אמש בדרום ת"א, תחת השם "החוק חוזר לרחובות". בנט כותב:

" אסביר את תכלית המבצע.
המשוואה היא פשוטה: מסתננים מגיעים לישראל בגלל שהם יכולים, ובגלל שכדאי להם.
בישראל מרוויחים ביום מה שבאריתראה (שבאפריקה) מרוויחים בחודש. לכן הם באים לישראל. זהו.
הכוח הכלכלי הוא המניע הגדול ביותר של בני האדם. הוא חוצה מדבריות ומצליח לחתור תחת גדרות ומעל חומות.

מדינת ישראל הפכה ללשכת התעסוקה של יבשת אפריקה."

אם ההגנה הקבוצתית של האו"ם ניתנה לאריתראים כי פה הם מרוויחים ביום מה ששם מרוויחים בחודש ו"זהו" – כל הכבוד לאו"ם שלקחו את הזכות להגירה ברצינות פתאום. אבל בהנחה שהם עדיין מכבדים את המנגנונים הקפיטליסטיים של ניצול מדינות עולם שלישי ע"י המערב וכו' (כמו שבנט אומר, זה הכל כלכלה), יש להניח שההגנה הקבוצתית נובעת מכך שהם אכן בסכנה ולא כי האו"ם הוציא אותם לטיול שנתי (סכנה? כן, דוויט מספר על זה וגם ויקיפדיה יודעת- תחת הכותרות "זכויות אדם" ו"יחסי ישראל אריתריאה" יש כמה תגליות מרעישות שלא הגיעו לאזני השר).

images (1)

אז שיסכימו לעבוד בישראל תמורת שכר נמוך משכר המינימום כדי חס וחלילה לא לנצל את השהות במדינת ישראל כדי לגזור קופה? מעבר לכך שמחירי השכירות בדרום ת"א, בה הם נאלצים לחיות, מחירי המצרכים הבסיסיים ומחירי התחבורה בארץ תואמים את המשכורות בישראל (בקושי) ולא באריתריאה, גם בנט מסכים על הפגיעה של דבר כזה בשוק העבודה:

" אם מעסיק ישראלי ידע שהוא חייב לשלם לכל עובד שכר מינימום, לתת לו יום חופשי בשבוע, לשלם לו שעות נוספות ולהפיק לו תלושי שכר – הוא פשוט לא יעסיק מסתננים ועובדים זרים. הוא יבחר בעובד ישראלי. כך, אנו מייבשים את הדלק המרכזי שמבעיר את בעיית המסתננים בדרום תל אביב וברחבי הארץ, ותוך כדי עושים צדק עם עובדים שמנוצלים בתת תנאים."

בנט הוציא מבצע אכיפה כנגד אי-החלת זכויות עובדים במקומות עבודה על מבקשי מקלט. כלומר אפילו הוא מודה: לא רק שמותר להעסיק אותם – ההעסקה היא גם ע"פ החוק ובמסגרת החוק.

אז בנט מוודא שלא יפגעו בזכויות עובדים של זרים, ובכך מציל את כלל המשק מהיחלשות בעקבות ניצולם המחפיר. כל הכבוד? לא. ממש לא – באותה נשימה הוא גם מסית כנגד "מסתננים וזרים", ובעוד הוא מדבר מאחוריו מעבירים את המשלוח הבא של תאילנדים ב-16 שקל לשעה.

Pic_5571

בעודו מתייחס לכך שקל יותר להפר את זכויותיהם של עובדים חלשים, ועל כן מעסיקים נוטים לבחור במבקשי מקלט על פני ישראלים, בנט בוחר להמשיך להפיץ שקרים ולא לחזק את מבקשי המקלט ולהפוך אותם לעובדים בעלי כח שלא ישלימו עם הפרת זכויותיהם.

התקווה הקלושה שמבקשי מקלט יעדיפו מוות ועינויים בארצם, היא גם אינה בעלת אחיזה במציאות, וגם שפלה ופושעת. הרי כדי שמבקש מקלט יעדיף לחזור למדינה ממנה ברח מאשר להשאר כאן, צריך להיות לו פה גרוע כמעט באותה המידה, וזאת המדיניות שבנט מפעיל, אבל גם זה אינו הדבר היחיד שמדיניות כמו שלו משרתת.

המשק הישראלי מתבסס כרגע על עובדים חלשים ותעשייה זולה. אבל בעוד שמבקשי המקלט מורידים את ערך הנדל"ן ומשחירים את העיר הלבנה, הבאת מהגרי עבודה מנפחת את כיסיהם של בעלי חברות שפרנסתם מתבססת על יבוא עובדים חלשים, וההסתה כנגד "הזרים" ו"המסתננים" מנפחת את הונו הפוליטי של נפתלי. חיזוק מעמדם והגנה על זכויותיהם של העובדים מעניינת אותו כקליפת הנענע: כל עוד המשק פורח, מה זה משנה על חשבון מי? העיקר שהכלכלה צומחת, שלבנט יש קרחת, ושאפשר לפתור הכל בעזרת פופוליזם ולא צריך לשבור את הראש.

משא האדם הלבן

ישראל מצאה פתרון לכל האנשים שחצו את הגבול וגרמו לה להיזכר שהיא חתומה על משהו שנקרא אמנת האו"ם לפליטים. היא הולכת להעביר אותם למדינה שלישית באפריקה. זה הגיוני, כי הם שחורים, ובאפריקה יש שחורים. כן.

אנשים רבים, כולל מי שתומכים בפתרון מוסרי לסוגייה, מאוד שמחו- או! זה פתרון מאוד טוב לכל הצדדים. זה טוב לישראל כי עד היום היא סירבה לטפל בבעיה שנוצרה כאן בצורה רצינית ומעמיקה, וזה טוב לפליטים כי יהיה להם נחמד לחיות עם אנשים אחרים שמגיעים מאותה יבשת, כמו שלנו נורא נחמד עם השכנים שלנו. כן.

Africa's World War II veterans https://noaka.wordpress.com/wp-admin/post.php?post=336&action=edit

Africa's World War II veterans

אז למה בעצם זה לא טוב לדעתי?

קודם כל, תהרגו אותי, אבל אני באמת לא מצליחה להבין למה ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא צריכה לקלוט פליטים. כלומר, היא מורכבת מאנשים שהיו פליטים ממקומות שונים, היא מיוזמות ומנסחות אמנת הפליטים (היא גם ייצרה כמה פליטים בעצמה אבל זו לא הנקודה הפעם), היא מאשררת את אמנת הפליטים ככל מדינה נורמאלית, אבל היא פשוט מסרבת להגיע לשלב בו צריך לקבל פליטים בפועל. מספר הפליטים שישראל הכירה בהם עד היום הוא נמוך ממאתיים. זה מספר מגוחך בכל אמת מידה שהיא. זה מספר שנמוך ממספר הפליטים שמדינות אחרות הסכימו לקלוט מישראל מכיוון שהם היו במצב רפואי קשה וישראל לא מוכנה להחיל עליהם את חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

במשך כשבע שנים נכנסים לכאן מבקשי מקלט בכמויות גדולות, ממדינות אשר תושביהן זוכים לאחוזי הכרה גבוהים בכל שאר העולם, ובמקום לבנות תשתית שתוכל לקלוט את אותם אנשים ולשלב אותם עד יעבור זעם במדינתם, היא טמנה את הראש בחול. וכשהחרא שנוצר בשכונות המצוקה אליהן הפליטים נדחקו (בסיוע אוטובוסים ממומנים ע"י המדינה שהסיעו אותם לגינת לוינסקי) כבר היה מסריח מדי והם לא יכלו להעמיד פנים שהם לא מריחים אותו יותר, הם הוציאו את הראש מהחול, זרקו עוד קצת חרא על כל הסובבים- נדהמו מהתוצאות והחליטו לפעול.

אבל עדיין המודל הלא מושלם אך עובד במידת מה של פתיחת מרכזי קליטה, לימוד עברית, סיוע במציאת עבודה ופיזור אוכלוסיה לא עד-כדי כך גדולה ברחבי הארץ לא מצא חן בעיניהם. במקום זה הם לקחו את חגי הדס- שסייע בעיסקת שליט ויש לו כבר ניסיון עם כל מיני עיסקאות שיווק מפוקפקות, וביקשו ממנו לשווק את הפליטים למדינה אחרת. ישראל הציעה למדינות להקים חוות באפריקה ולהכשיר את הפליטים לפני שיגורם (מעניין אם כבר התחילו להעביר שיעורי חקלאות בסהרונים), הציעה חופן דולרים ולבסוף הציעה- חינם אין כסף- את הדבר שהיא רגילה להעביר לאפריקה: נשק. זו ג'סטה נחמדה כזו כדי שהיבשת תוכל לייצא עוד פליטים בשנים הקרובות אם יהיה מחסור בעולם.

עד היום הנסיונות כשלו, וכעת נראה שאולי מתבשלת לה איזשהי עיסקה, שלא ברור כמה היא יציבה ובאיזו שלבים היא עומדת. והיא מצחינה מכל כיוון אפשרי.

קודם כל, ההחלטה של גדעון סער לפיה אדם שערק מהצבא אינו פליט, מבטיחה כי אף אריתראי לא יזכה להגנה. לא מעניינת את משרד הפנים העובדה כי לא העריקות היא סיבת המקלט אלא העינויים המובטחים למי שיוחזר לאחר שערק, וגם לא העובדה שבתי משפט ברחבי העולם כבר קבעו בסוגיה זו שאריתראים שערקו מן הצבא אכן צפויים לגורל שתואם את הגדרת הפליטות על-פי אמנת האו"ם לפליטים. גדעון סער החליט, וכעת הדרך סלולה לדחיית קרוב ל 40 אלף בקשות מקלט.

שנית- למה? למה לעזאזל זה הגיוני לקחת עשרות אלפי אנשים שהחוק הבינלאומי לא מתיר להשיב אותם למדינתם, ולהעביר אותם תמורת שוחד גלוי למדינה אחרת, עניה בהרבה ובעלת הרבה פחות אמצעים מישראל? בעולם יש עשרות מליוני פליטים. ירדן שכנתנו קלטה בשנתיים האחרונות מאות אלפי פליטים סורים, בעוד שאוכלוסייתה דומה לזו שבישראל ובוודאי עניה בהרבה. באתיופיה וסודן חיים עשרות אלפי פליטים מאריתריאה, ובמדינות המערביות ישנם פליטים רבים ממקומות שאנו כלל לא נדרשים להם: עיראק, אפגניסטן ועוד. אז מדוע 35 אלף אריתראים ועוד 15 אלף סודנים לא יכולים להקלט- ולו בחלקם, בישראל ולקבל הגנה, ובכך לתת משמעות פרקטית לחתימתנו רבת השנים על האמנה?

הפעולה הזו מצחינה מגזענות- אנו, המדינה הלבנה, לא רוצה את כל השחורים האלו. יש לנו אסייאתים אבל אנחנו מפקחים על הכניסה והיציאה שלהם, יש לנו כל מיני לבנים אחרים- בעיקר מבריה"מ לשעבר, אבל לא הקמנו עבורם משטרה מיוחדת וצוות היגוי מיוחד. אבל השחורים? לא רוצים אותם, ואפריקה גם ככה יבשת חסרת תקווה שמתמודדת עם בעיות, אז מה זה עוד 50 אלף איש משומנים בדולרים ואבקת שריפה?

אינני יודעת האם המדינה השלישית הדמיונית הזו אכן קיימת, אבל בין אם כן ובין אם לא, המחשבה כאילו ניתן להעמיס בני אדם על מטוסים ולהפוך אותם לבעיה של מישהו אחר היא מעשה פחדני, גזעני ופטרוני. הוא בטח לא פתרון טוב לכל הצדדים, אלא רק לאלו שאוהבים קיצורי דרך לא מוסריים. כולי תקווה שהמדינות אליהן פנתה ישראל יבהירו לה ששוויון בנטל היא לא רק סיסמת בחירות.

מופקרות

כל מי שמסתובב מדי פעם באיזור התחנה המרכזית יודע שכוחות ביטחון לא חסרים כאן. כמעט בכל רגע נתון ניתן לראות בלשים שעוצרים נרקומנים ברחוב ומחפשים סמים על גופם, יחידות של מג"ב ושוטרים מהתחנה הסמוכה בגן הקווקזים מגיעים לבתי העסק של הפליטים בשעה 22:00 ודורשים מהם לסגור את המקום- מי במילים ומי על-ידי אלות וגז מדמיע. ולעיתים רבות גם פקחים של משרד הפנים מסתובבים כאן ועוצרים כל מי שנראה חשוד כלא יהודי ובודקים את מסמכיו.
אם כך איך ייתכן שבמצב כזה, קשישה נאנסת לאור יום במשך שעות מבלי שאיש שומע? ואיך ייתכן ששבוע לאחר מכן משוסף גרונה של צעירה על-ידי בעלה והיא נותרת להתבוסס בדמה שעות ארוכות?
האמת היא, שהנשים הללו – כנשים רבות אחרות באיזור – פשוט אינן מענייינות את כוחות הביטחון באיזור.
כולם יודעים בדיוק איזה עסק הוא בר בלי רשיון, ואיזה עסק מסתיר מאחורי דלתותיו נשים שמוכרות את גופן כל היום. כולם יודעים באילו רחובות ניתן למצוא זונות שעומדות וממתינות ללקוחות, כאשר כמה צעדים מאחוריהן יושב הסרסור ומחכה לחלקו בעיסקה.
את הנרקומנים קל לעצור ולהטריד אותם בחיפוש גופני, אבל למה הדילרים ממשיכים להסתובב באין מפריע בפינת הר-ציון וברחוב פין?
ואפילו אם היינו חושבות שאין לצפות מהשוטרים להגדיל ראש וללכת למקומות אליהם לא אמרו להם ללכת- האם איש לא חשב שאותה קשישה בת 83 לא צריכה לגור ליד ערימות של זבל, מהן נכנסים ויוצאים עכברושים ענקיים ללא מפריע? האם יש עוד מקום בתל-אביב בו הרחובות נראים כך?
ומדוע הרחובות הללו אינם מוארים בזרקורים, כדי שהנשים והילדים שמתגוררים שם יוכלו להגיע הביתה באין מפריע גם לאחר רדת החשיכה, ולא להפוך לאסירים בביתם?
דרום תל-אביב הוא איזור מיוחד בעיני, שונה מאוד מחלקים אחרים בעיר. יש משהו מרענן במפגש עם אנשים שונים ממקומות שונים וסיפורים שונים, בהליכה ברחוב כשמסביב עוטפים אותך ריחות מאכלים מכל העולם המאכלים, או מפגש עם המוני משתתפים בחתונה הצועדים ברחובות. אולם מאחורי היופי הזה, נמצאים גם פושעים,
 ואולי חשוב מכך- קורבנות. קורבנות אשר מופקרים כבר שנים לגחמותיהם של הדילרים, הסרסורים, האנסים והרוצחים אשר ממשיכים בשלהם גם כשיחידות שלמות של משטרה וצבא נמצאות מרחק יריקה מהם.
 
והיום תגיע עוד קבוצה לגזור קופון מהפקרות הנשים בדרום תל-אביב, מפלגתם של בן-ארי ואריה אלדד שמגיעים בכל פעם שכהה עור חשוד בפשע- פעם מעבירים קורסים להגנה עצמית תוך שהם מעצימים את הפחד והשנאה לזר, ופעם מציתים פוגרום של ממש בשכונה.
ביטחון הנשים מעניין את אותם מסיתים כקליפת השום. הרי הנשים ממשיכות להסחר ברחובות לעיני כל והטרדות ותקיפות מיניות הן דבר שבשגרה באיזורים אלו (ובכל מקום, למען האמת). אני אינני מוכנה שהביטחון שהחברה אינה מעניקה לי כאישה, ישמש ככלי בידי גזענים שיסחרו בו תמורת מנדטים בבחירות הקרובות.
אנו צריכות לקום ולהגן על עצמינו- נשים מכל הארץ, עם או בלי מעמד בישראל, בעלות כל צבע עור. אם העירייה לא תעשה זאת, אם המשטרה לא תעשה זאת, אם המדינה לא תעשה זאת- נעשה זאת בעצמנו, ולא על חשבונן של אוכלוסיות אחרות.

סליחה

הימים האחרונים היו הימים הקשים ביותר שזכורים לי בתחום בו אני עוסקת. לא מצאתי עדיין זמן לעצור ולנסח את החוויות, התחושות והכאב למול המראות שהתרחשו כאן לאחרונה כלפי מי שהיו אורחים שקופים בארצנו, עד שהפסיקו להיות שקופים כאשר סומנו כמחוללי כל הרוע.

אני רוצה לחלוק את המילים של עובדות ומתנדבות ארגון אס"ף, שעבדו באופן צמוד עם קהילת מבקשי-המקלט מדרום סודן ועוברות בעצמן זעזוע בימים אלו:

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים

הכותרת היום של מעריב בחסות בן-דרור ימיני (והעורך הרשלן) זועקת: בקרוב- שיעור הפליטים בישראל הגבוה במערב!
להלן הסטטיסטיקה המרשימה מאוד של ימיני- כלומר, אם אתם מקבלים שקרים מוחלטים והשערות מופרכות כסטטיסטיקה.

מאיפה נתחיל?
קודם כל- ישראל? מערב? קולטת פליטים? באמת?

אבל בואו לא נתעכב על זוטות ונעבור לנתונים הקשיחים: מאז הקמתה של ישראל, קיבלו פחות ממאתיים איש מעמד של פליט רשמי. כן כן- מסתבר שלישראל הגיעו פחות מ 200 אנשים שחייהם אכן היו בסכנה, מתוכם רבים כבר עזבו. http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02986.pdf

אז מאיפה שואב ימיני את המספר 60 אלף? אני יכולה רק להניח שהוא מתייחס לקבוצה של אלפים בודדים של מבקשי מקלט שממתינים שהמדינה תכיר בבקשה שלהם להיות פליטים (אם כי בהכירנו את הסטטיסטיקה עכשיו די ברור מה תהיה תשובת משרד הפנים), וכן לאריתראים ולסודנים. הייתי רוצה לקרוא להם פליטים ואפילו מבקשי מקלט, אולם המציאות היא שבישראל לא מאפשרים לנתיני אריתראה וסודן להגיש בקשות מקלט, ולכן לא בודקים את הסיפורים הפרטניים שלהם ולכן הם למעשה לעולם לא יכולים להפוך לפליטים.
אז בואו לרגע נסלח לימיני על הטעות בטרמינולוגיה (למרות שמבחינת האנשים עצמם מדובר בהבדל קריטי, פליטים שהוכרו מקבלים תושבות ארעית הכוללת את הזכות לעבוד, השתייכות למערכת הבריאות הממלכתית ועוד, בעוד שמבקשי המקלט והאריתראים והסודנים מקבלים אשרת שהיה שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה כי היא אינה אשרת עבודה). בואו נבדוק את שיעור מבקשי המקלט בישראל ביחס למדינות מערביות אחרות.
האמת שדי פשוט לעשות זאת, מכיוון שהאו"ם מפרסם את הנתונים הללו כל שנה, למשל בדו"ח הפשוט והמפורט הבא: http://www.unhcr.org/4e9beaa19.html

לשם הנוחות אתייחס למספר 60 אלף כאילו היה מספר אמיתי, למרות שאיש אינו יודע בדיוק כמה אנשים נמצאים כאן כרגע. הדוח הממצה יחסית האחרון של הכנסת הראה כי עד לסוף 2011 נכנסו למעלה מ 50 אלף אנשים דרך הגבול, מתוכם כ 41 אלף מאריתריאה וסודן. אין אנו יודעים כמה מאותם אנשים גורשו במהלך השנים, וכן כמה נכנסו ב 2012.

http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03052.pdf

אז נחזור לסטטיסטיקות:
הכשל הראשון של ימיני הוא בהניחו שרק אוכלוסיית מבקשי המקלט גדלה, בלי להתחשב בגידול הן של אוכלוסיית ישראל, והן של מבקשי המקלט במדינות אחרות. גם את הנתון הזה אפשר לסתור מהר בעזרת דו"ח נוסף של האו"ם שמצביע על עליה דרסטית במבקשי המקלט בכל העולם. http://www.unhcr.org/4f7063116.html
כן כן, על אף שנדמה לעיתים כי ישראל היא מרכז היקום, מסתבר כי היא חלק מתופעה בין-לאומית רחבה.

אבל בואו לא נהיה קטנוניים- יכול להיות שבאמת כל מבקשי המקלט הבינו שישראל היא הארץ המובטחת, ובמקום לנסות להגיע למקומות בהם לאחר שיוכרו כפליטים מובטח להם מעמד, סיוע כלכלי, סיוע בלימודי מקצוע ומציאת עבודה ולאחר מספר שנים גם הזכות לבקש מעמד של קבע במדינה הקולטת- הם יוותרו על כל זאת, ויחליטו להגיע לישראל, בה חיים מבקשי מקלט ללא זכויות בסיסיות אשר חלקם כבר למעלה מעשור ממתינים להחלטה ולא מקבלים כל סיוע מן המדינה.
וובכן גם אם יתרחש אירוע כזה, עדיין נראה כי ימיני לקח לעצמו דרור בניתוח המפה-
עם כ 60 אלף מבקשי מקלט ביחס ל כ 7,500,000 תושבים, אנו עומדים על יחס של 8 מבקשים לכל אלף תושבים.
הנה כמה מדינות שנמצאות לפנינו ברשימה:
מלטה- 20.1 מבקשי מקלט על כל 1,000 מלטאים, קפריסין- 17.1 מבקשים על כל 1,000 קפריסאים, שוודיה (15.6), ליכטנשטיין (14.7), נורווגיה (11.7), שוויץ (9.8) ולוקסמבורג (8.4).

ימיני הרשה לעצמו לפרסם גיבוב של שקרים ונתונים אשר בינם לבין המציאות אין כל קשר. ההבדל  בין הצורה בה  מדינות אחרות קולטות פליטים לבין הצורה בה ישראל (לא) קולטת אותם מצריך פוסט נפרד, שלא לומר ספר. את כל זאת הוא מפרסם פחות משבוע לאחר שיצא נגד האירועים האלימים שהתרחשו בדרום העיר כנגד הפליטים ומבקשי המקלט, בטורו המתחסד.
גם אלף אמירות נבובות של מירי רגב לא יצליחו לעשות מה שכתבה אשר מתחזה למחקר מעמיק בנושא, מלווה במספרים וניתוחים אשר מי שאינו מכיר את התחום יראה בהם מקור אמין.
התקיפה הבאה שתתרחש כאן, כולה על ראשו של בן-דרור ימיני.

סוף שנה

דני דנון מספר לנו על פנטזיה מופלאה, בה כל הפליטים מגישים בקשות שנבדקות.

דני שובבני

הפנטזיה הזו הייתה עשויה להצחיק מאוד את ס' הבנגלית, אילו מישהו היה יודע על קיומה ומשתף אותה בצחוקים- http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1604885

מיץ פטל אריתראי

* צולם ע"י דנית גוטפריד

1. זהו נוסח ההזמנה להפגנה נגד האפריקאים, שתיערך ביום ראשון הקרוב באיזור התחנה המרכזית החדשה. (כולם, אגב, מוזמנים כמובן). ההזמנה נפתחת בהומור- הענקת אות הוקרה למי שמארגני האירוע רואים כאשמים במצב- ראש הממשלה וראש העיר. לדברי המארגנים תל-אביב הפכה בגללם לסודן, עם 50 אלף מסתננים. אני תוהה איך אחרי 5 שנות הגירה, עדיין לא הצליחו להפנים שמרבית השכנים החדשים שלהם מגיעים מאריתראיה, שאמנם נמצאת באותו איזור גאוגרפי, אבל היא בהחלט לא אותה המדינה.

אבל האמת שהכנוי סודן אינו מתייחס לסודן האמיתית, זו הממוקמת לא רחוק מאוד מישראל, מיד אחרי מצרים. סודן היא אידיאה, רעיון. היא מסמן של אנשים שחורים מאוד, אחרים מאוד ורעים מאוד. במציאות כזו יש סודנים-אריתראים וסודנים-ניגרים, כפי שיש פטל-ענבים ופטל-תפוחים. ההפגנה אינה הפגנה נגד קבוצה קונקרטית של מהגרים, אלא נגד אחרוּת, גם הכותרת מסמלת לכך- באנו חושך לגרש- הבנתם? חושך, גירוש,  זרים?

זה לא באמת מצחיק, זה לא מצחיק בעיקר כי פעילי הימין עושים עבודה מצויינת בתוך השכונות, בעוד שלמי שמתנגדים לגזענות והיחס כלפי מהגרים בישראל נותר רק לעמוד מהצד ולהשתדל לא להראות צדקנים מדי. לקוות שהתושבים זוכרים שהשכונה הייתה מוזנחת ונשכחת מלב גם לפני שהיגרו אליה פליטי החרב, ושלא חולדאי, נתניהו – ואפילו לא בן-ארי שגדל בה – לא הרימו קמפיינים גדולים כל-כך למען התושבים לפני ששנאת זרים הייתה מעורבת בכך. ושפעם – לא כל-כך מזמן – גם הם עצמם נחשבו חושך שצריך להלבין, אולי לא על-ידי גירוש, אבל על-ידי די-די-טי, תירבות וחינוך מחדש.

2. ביקשתי מבת השירות הלאומי בקו-לעובד ללוות מבקשת מקלט מאריתריאה לבנק הדואר לפתוח חשבון בנק. היא עבדה בחברה שפורקה, וכדי לקבל את הפיצויים ושארית  התשלומים המגיעם לה, התבקשה על-ידי עורך הדין האחראי על הפירוק להביא צ'ק מבוטל שיוכיח שיש לה חשבון בנק. אז אמרנו לה לפתוח. זו אמורה להיות משימה די פשוטה, במיוחד לאחר שהמפקח על הבנקים הורה מספר פעמים לבנקים לכבד את הויזות שמנפיק משרד הפנים ולפתוח חשבונות לפליטים, ועוד כתבו על-כך בעיתון, ואחרי החריקות של ההתחלה הבטיחו שמעכשיו הכל יהיה בסדר.

היא הלכה לבנק לאומי ברחוב אלנבי, שם סירבו לפתוח לה חשבון. אז כתבתי לה מכתב, בו הסברתי שהיא צריכה לפתוח חשבון, שיש בידיה ויזה בתוקף, ואפילו תעודה מאריתריאה כך שאפשר להיות בטוחים במאה אחוז שהיא זו היא. ביקשתי גם שאם חסר מסמך כלשהו שיכתבו מהו, כדי שנוכל להביא אותו. היא חזרה אחרי שעתיים בלי חשבון ובלי מכתב תשובה.

אז ביקשתי ממתנדבת שירות הלאומי ללוות אותה לבנק הדואר. היא התקשרה אלי משם ואמרה שהם לא מוכנים לפתוח לה חשבון, כי היא פליטה. ביקשנו את זה בכתב- הפקידה סירבה לתת. כשהן חזרו למשרד היא סיפרה שהפקידות לא התעניינו בהוראה של המפקח על הבנקים, אלא בהוראה של המנהל הישיר שלהן. יש להן רשימה של ארצות שאסור לפתוח לתושביהן חשבונות. סודן היא אחת המדינות הזו, וגם אריתריאה- כי היא נמצאת בסודן. והנה שוב מפציע לו הסודני-האריתראי, אותו יצור כלאיים מסוכן ושחור, שעלול להלבין הון בחשבון הבנק הפיקטיבי שלו. הוא לא קיים באמת, אבל הוא מאיים עלינו, וזה לא משנה כמה הודעות רשמיות של מקפחים רשמיים ינסו להכשיר אותו.

בינתיים קיבלה אותה עובדת מכתב מעורך-הדין שמתרה בה כי אם בתוך שבוע לא תציג הוכחות לקיום חשבון הבנק, היא לא תקבל את פיצויי הפיטורין שלה. האמת- זה הגיוני – סודנים-אריתראים לא צריכים חשבונות בנק, הם לא צריכים פיצויי פיטורין וגם לא שהשכנים יחבבו אותם. הם נמצאים כאן רק כדי להזכיר לנו כמה אנחנו לבנים, וכמה אנחנו שייכים למדינה, ואם לא טוב להם, הם יכולים לחזור לאריתריאה, או לסודן.