הגירוש לדרום סודאן ממשיך

על-אף המצב הקשה במדינה הצעירה, ועל-אף שהגירוש המסיבי בשנת 2012 גבה קורבנות בנפש, משטרת ההגירה ממשיכה את התעמרויותיה במוחלשים שבמהגרים.

הפגנת הקהילה הדרום-סודאנית לפי הגירוש. צילום" עיתון 'מגפון'

משפחת דינקה (כל השמות בפוסט בדויים לשמירת פרטיות וביטחון המשפחה) הגיעה לישראל לפני כשבע שנים, בעל אישה וחמישה ילדים.

המשפחה קיבלה הגנה קבוצתית, ככל הסודאנים. ההורים עבדו קשה לפרנס את ילדיהם וחיו בשקט יחסי. יחסי, מכיוון שאחת מן הילדות נולדה עם מחלה קשה, אשר פוגעת בתפקודה. ההורים קיבלו סיוע מן הארגונים, ביטחו את בתם בביטוח בריאות, וטיפלו בה בהתאם להנחיות, תוך שהיא מתקדמת עד כמה שניתן בהתחשב במצבה. כך היה עד לפני שלוש שנים.

ביולי 2011, לאחר משאל עם שנערך בקרב התושבים, הכריזה דרום סודאן על עצמאות מן הרפובליקה של סודאן והפכה ליישות מדינית נפרדת. על-אף השמחה על העצמאות המיוחלת, על המדינה היה להתחיל ולהתמודד עם מציאות קשה. במהרה היא הפכה לאחת מבין המדינות העניות ביותר, וחסרות המשאבים, ומלבד עבודה על פיתוח נאלצו התושבים להתמודד גם  עם מלריה ומחלות אחרות, רעב ועוני.

בשנת 2012 הודיעה ישראל כי כל תושבי דרום סודאן היושבים בה יגורשו, זאת על-אף שמדינות רבות האריכו את ההגנה על אוכלוסיה זו בכדי לתת למדינה החדשה הזדמנות להתרומם על רגליה. אולם שר הפנים דאז אלי ישי ראה באופציית הגירוש שנפלה לידיו הזדמנות פז להוכיח את עוצמתו ונחישותו, ולא וויתר. במשך כמה שבועות עלו מאות משפחות ובודדים על מטוסים שיקחו אותם למדינה החדשה. עשרות בודדות נשארו בישראל, ובהם המקרים הקשים ביותר של חולים ונכים שחששו להחמרה בבריאותם אם יעזבו.

משפחת דה-בול מערד, ששניים מילדיה- נוח בן ה-3 וחצי וניאן בן ה-9 חודשים- מתו לאחר הגירוש. צילום: מורן מקמל

ביניהם הייתה גם משפחת דינקה, אשר חששה מאוד לעתידה ובריאותה של בתם החולה, ופנתה לעורך דין בכדי שיסייע להם להשאר בארץ. עורך הדין השיג להם הגנה זמנית מגירוש, והם המשיכו בחייהם. הכל היה קצת קשה יותר, תקופה ארוכה הם היו ללא אשרה, וגם כשקיבלו כזו היא לא אפשרה להם לעבוד. בשלב מסויים הם הודיעו לעורך הדין שאין ביכולתם לשלם לו יותר, והוא הפסיק את הטיפול בהם. האשרה שקיבלו הסתיימה, וההורים נותרו ללא הגנה.

ביום ראשון השבוע הגיעו פקחי ההגירה לביתם של משפחת דינקה. אל מול עיני הילדים הבוכים את עצרו את אב המשפחה, ולאחר שכלאו אותו בגבעון הודיעו לו שבתוך יומיים יגורש. יש להבהיר – בסודאן ישנו משבר הומניטרי קשה ומתמשך. מלחמת האזרחים שפרצה שם בדצמבר 2013 גבתה מאות אלפי קורבנות בנפש, ועל-אף שיפור מה במצב עדיין לא הסתיימה לחלוטין. לא ברור מדוע לא קיימת שוב הגנה קבוצתית,או לפחות מדיניות זהירה מאוד ביחס לאנשים בסיכון כגון נשים, ילדים וחולים.

צילום: שירז גרינבאום, אקטיבסטילס

היום, התקיים דיון בבית-הדין לביקורת משמורת בכלא גבעון, והשופט הורה לשחרר את אב המשפחה. האיומים של עובדי ההגירה כי יועלה על מטוס בתוך יומיים שוגרו "על אוטומט", לא היה להם כל בסיס, וגם לא למעצרו. המדינה מודעת היטב למצב בתו הקטנה, לכן מדוע היה צורך להפחיד משפחה שלמה ולגרום לכאב וסבל מיותרים? תשובות ממשרד הפנים לא ניתן היה לקבל, שכן נציגיהם לא טרחו להגיע לדיון בגלל חג הפורים, ובשביל לתת להם הזדמנות לערער על ההחלטה עם תום החג, ימתין האב לשחרור עד יום ראשון. אז ייגשו בני המשפחה כולם למשרד הפנים להגיש בקשה הומניטרית. עבור בקשה זו על כל אחד מבני המשפחה לשלם 180 ש"ח, סה"כ 900 ש"ח, למשפחה שאסור לראשיה לעבוד כבר חודשים ארוכים. את המשפחה מלווה במסירות חנה רז, והיא גם תסייע להם בתשלום. אם יש מי שמעוניין לתרום ולהשתתף בעלות הבקשה ניתן לפנות ישירות אליה: https://www.facebook.com/hana.raz

כתבה מצולמת: מבקשי המקלט נישאו, הבעל נעצר ונכלא

מתוך חדשות ערוץ 2:

אליזבת ובאפקדו התחתנו בישראל אחרי שברחו מאתיופיה בעקבות חברותם בתנועת אופוזיציה בדלנית. משרד הפנים דחה את הבקשה למקלט של הבעל, ובנוגע לאישה הוא עדיין לא החליט. הבעל נמצא במעצר כבר 5 חודשים, בזמן שאשתו בהריון מתקדם וילדתו הקטנה ממתינים לו בבית.

http://http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2015/Article-95af4cd00718b41004.htm

סוף שנה

דני דנון מספר לנו על פנטזיה מופלאה, בה כל הפליטים מגישים בקשות שנבדקות.

דני שובבני

הפנטזיה הזו הייתה עשויה להצחיק מאוד את ס' הבנגלית, אילו מישהו היה יודע על קיומה ומשתף אותה בצחוקים- http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1604885

היא לא חבשית- היא סודנית (או לכל הפחות אריתראית)

מנהג יפה עשתה לה רשות האוכלוסין, בבואה לקבוע את נתינותם של מבקשי המקלט, כל אדם אשר טוען שהוא ממדינה שלנתיניה זכאות להגנה קבוצתית, ולא הביא עימו פספורט ותצהיר חתום על-ידי מזכ"ל האו"ם כי אמת בפיו- יסווג כנתין המדינה השכנה אשר לה אין הגנה קבוצתית. דוגמאות נפוצות הן אריתראים המסווגים כאתיופים, סודנים המסווגים כצ'אדים וחוף שנהבים המסווגים כנתיני מאלי.

אז יישארו אותם מבקשי מקלט במעצר חודשים ושנים, שכן התעקשותם שהם אכן מי שהם מוגדרת כחוסר שיתוף פעולה (עם גירושם) ומאפשרת לדיין בית הדין לביקורת משמורת להאריך את מעצרם חודש אחר חודש. ישנם מקרים בהם המקוריות של משרד הפנים באמת ראויה לציון, ולהלן אחד מהם:

אל עורכי הדין של עמותת אנו פליטים פנה מיוצג מהעבר שהפך לידיד, וביקש שנסייע לשחרר את ידידתו מלסה (שם בדוי) מחרטום היושבת בכלא כבר 11 חודשים. לאחר שקיבלנו את המסמכים הצלחנו לטוות אט אט את הסיבות בגינן נותרה אותה אשה בכלא זמן רב כל-כך- הוריה של מלסה נולדו באריתריאה, ולאחר שהתחתנו עזבו את המדינה השרויה במלחמת עצמאות עם אתיופיה, ועברו לסודן, שם נולדה מלסה עצמה.

משרד הפנים שמע את הסיפור ואמר- צריך להחליט האם הגברת מסודן או מאריתריאה- מאחר ואין לה שם סודני, וגם המראה שלה שונה משל בני המקום, היא טוענת שההורים שלה לא סודנים למרות שהיא נולדה שם ואין לה פספורט של סודנית, המסקנה המתבקשת היא כמובן- אתיופית!

לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים של החלטת בית הדין, ואפילו לא כיצד עלה בידי העמותה לשחרר אותה. החלק המעניין הגיע כאשר הגברת ביקשה לקבל ויזה, כפי שנדרש לכל אדם ששוחרר מן הכלא. היא ביקשה מן המשרדים השונים פעם אחר פעם להנפיק לה אשרה ונתקלה בסירוב.

לבסוף פנתה בעזרת מתנדבת מן העמותה למשרד הפנים העוסק בענייני פליטים, מצויידת במכתב מעורך הדין המבקש לשנות את רישומה כאתיופית וכן להעניק לה ויזה. כאשר המתינה המתנדבת למלסה בכניסה, היא ראתה כי בשל עומס, כל הסודנים והאריתראים נשלחים הביתה ומתבקשים להגיע במועד אחר. כאשר הגיעה מלסה אמרה לה המתנדבת- "תאמרי להם שאת אתיופית בכניסה, גם כך זה מה שכתוב במסמכים שלהם, העיקר שיתנו לנו להכנס".

המאבטח בכניסה – אתיופי בעצמו – שאל אותה מהיכן היא, וכאשר ענתה אתיופיה, אמרה לה מספר מילים באמהרית. מלסה, שלא הבינה מילה שאמר, הביטה בו בעיני עגל. הוא פנה אל מתנדבת וטען- "היא בכלל לא אתיופית! היא כנראה אריתראית, אתן לא יכולות להכנס". המתנדבת טענה בפניו כי היא אמנם לא אתיופית, ובדיוק בגלל זה הן הגיעו היום, אבל לא ייתכן שכדי לכלוא אותה למשך כשנה יחשיב אותה משרד הפנים לאתיופית וכדי לא לאפשר לה להגיש מסמכים לשינוי זהותה היא תהפוך במטה קסם לאריתראית או סודנית. את המאבטח זה לא שכנע, ומלסה, שכבר מתחרטת על היום בו שמעה על מדינת ישראל, הסתובבה ושבה כלאחר שבאה.

הפגנה נגד הגירוש 17.7

בשבת ה 17.7, ממש לפני מסיבת היומולדת למנדלה, נערכה הפגנה נגד הגירוש, ובעיקר נגד הקריטריונים המגוכחים שככל הנראה עומדים להיות מאושרים ע"י הממשלה.

גם היום, בסוף יולי, חודש לפני פתיחת הלימודים, לא יכולים הילדים והמשפחות להנות כמו שצריך, מכיוון שההחלטה נדחית, ונדחית, ונדחית…

בהפגנה הייתה לי הזכות לדבר ולומר מעט משעל ליבי בנושא זה. מכיוון שחשבתי זמן רב על מה כדאי לומר ואיזה סיפור אחד מיני רבים להביא, החלטתי להעלות את הדברים כאן.

אז עבור מי שלא היה, או היה ולא הקשיב, או היה וניסה להקשיב אבל הסאונד פעל נגדו:

לפני כמעט שנה, ב 1 באוגוסט, עמדנו כאן, בכדי להפגין נגד הגירוש. ההפגנה הייתה גדולה, והייתה הראשונה מני רבות שבאו אחריה. בסוף הערב, פשטה יחידת עוז על דרום העיר, והחלה במעצר גדול ואכזרי של מהגרים, ללא התחשבות בעובדה שאותם אנשים השתתפו באירוע חוקי ודמוקרטי- הפגנה למען זכויותיהם כמיעוט בישראל. באותו לילה נרמסו זכויותיהם של מיעוטים נוספים. לא רחוק מכאן התבצע הרצח בבר-נוער, ובשייח ג'ראח פונו התושבים הראשונים מבתיהם. בעייני- ישנו קשר הדוק בין הדברים, והקשר העובר בחברתנו כחוט השני הוא היחס שלנו למיעוטים, ולדרישותיהם הלגיטימיות לכיבוד זכויותיהם. אם אתה מעט שונה, אם צבע עורך כהה יותר, אם אתה אוהב את מי שאתה לא אמור לאהוב, מהר מאוד יצביעו עליך כאל מי שאשם בכל חולייה של החברה שלנו.

ובשנה שחלפה החברה שלנו אכן הפכה חולה יותר ויותר. היום, כבר קשה להבחין בין טוקבק באינטרנט לבין התבטאות של שר הפנים.

כל נושא ההגירה בישראל מצריך חשבון נפש גדול מאתנו כחברה. הרבה מן השחרור שלנו כאנשים ונשים בחברה מודרנית נעשה על גבם של אותם אנשים ובעיקר נשים שנאלצו לוותר על חירותם, להפרד ממשפחתם ולהגיע למדינה זרה עם חברה סגורה בכדי לבצע בה את העבודות השחורות שרוב בני החברה לא מבצעים כבר שנים

בשנים האחרונות הפכנו את המהגרים (כפי שאנו נוטים לעשות לשונים מאתנו) לשעיר לעזאזל של המצב הכלכלי במדינתנו, מצב לו אחראים בדיוק אותם אנשים אשר מייבאים את המהגרים ולאחר מכן מגרשים אותם- משרד הפנים, משרד התמ"ת וקבלני כח האדם. אותם אנשים, אשר עושים הון פוליטי וממשי על גבם, ומתייחסים למהגרים בתוכנו כמי שיד נעלמה הביאה אותם לכאן, עשרות אלפי קילומטרים ממולדתם

הרבה אנשים שואלים מדוע אנו, המהגרים והישראלים הנאבקים בגירוש, לא מסתפקים במה שמציעים לנו, ושנגיד תודה שנתנו לאנשים הללו להישאר כאן כל השנים האלה ולהרוויח כסף. אני רוצה לספר לכן, כיצד נראתה השנה האחרונה, השנה שהוענקה כביכול במתנה ע"י אלי ישי לאותן משפחות. אני רוצה לספר לכם את סיפורה של משפחה אחת- כדוגמה לאיך נראים חייהם של אנשים שקופים.

זוהי משפחה בת 4 נפשות. אם אב ושני ילדים קטנים. המשפחה נמצאת כאן מעל לעשור, הילדים נולדו כאן והולכים לבתי ספר וגנים ישראלים. לפני כשנתיים אב המשפחה חלה במחלה אשר הותירה אותו משותק. הוא שכב חודש בבית החולים, ולאחר חודש התבשרה אשתו שאם היא לא תוציא אותו משם מיד, הם יזמינו משטרה. אותו אדם זקוק היה לשיקום ארוך, אולם אשתו נאלצה לקחת אותו לביתה, שם נותר מרותק למיטה במשך שבועות ארוכים, עד אשר נמצא מקום שקלט אותו בהנחה משמעותית למשך חודש. הנחה משמעותית היא עדיין 4,000 ₪, פחות או יותר המשכורת של אותה אשה אשר נותרה כעת מפרנסת יחידה לשלושה אנשים שתלויים בה. לאחר שחרורו מן המוסד המשקם, הוא חזר לביתו. ילדיו, רואים את אביהם במשך יום יום חסר אונים, מרותק לחדרו לאחר עשור בו טיטא ושטף בתים של ישראלים. באופן אירוני, אם הוא היה תושב, היינו אומרים שהוא צריך עובד זר שיסעד אותו. למהגרים אין ביטוח בריאות, ואין סיוע סוציאלי. לכן עד היום יושב בדרום העיר אדם, לא רחוק מכאן, זרוק כמו חפץ משמוש שאין בו עוד צורך, שני ילדיו, אשר זקוקים לניתוח פשוט, אשר הרבה ילדים  עוברים בגיל צעיר בלי לחשוב על כך פעמיים, נותרו עם הבעיה הרפואית שלהם, מכיוון שאמם לא יכולה להרשות את עלות הביטוח הרפאי שמוצע לילדי עו"ז, 370 ₪ בחודש. בשנה שעברה כאשר אלי ישי הודיע כי הילדים לא יגורשו, שמחתי עבורם, קיוויתי שהם יקבלו במהרה מעמד שיכול להציל את חייהם. אולם חלפה שנה נוספת, אבי המשפחה עודנו זרוק בחדרו, בקושי רואה את אור היום, האם עובדת, במקומות שעדיין לא פיטרו אותה בעקבות הקמפיין הציני נגד העסקת עובדים זרים, ושני הילדים זוכים לגדול במדינה שמתייחסת להוריהם כאילו היו זבל- לא פחות ולא יותר.

אז אנחנו עוד מצפים שהם יודו לנו על השנה הזו?

אנו צריכים להתבייש בה, להתבייש בגזענות שמרימה את ראשה המכוער מכל פינה. להשאיר את הילדים והמשפחות הללו כאן זו לא טובה שאנו עושים להם, אלא לעצמנו, כדי שהחברה שלנו לא תהיה כ"כ לבנה, וכ"כ מכוערת כפי שהיא היום.

על זרים, נימוסים וביקורים ליליים

ביום שבת האחרון, צוין ברחבי העולם יום הולדתו ה 92 של נלסון מנדלה. גם בישראל צוין התאריך במועדון בדרום תל אביב, שם נערכה מסיבה בסימן מאבק בגזענות.
בין המארגנים של המסיבה המוצלחת הייתה גם נירית בן ארי. למען הגילוי הנאות אציין כי נירית היא חברה לחיים ולדרך. כשעה לאחר ששבה הביתה מן המסיבה, ב 5 לפנות בוקר, נשמעה דפיקה על הדלת. בכניסה עמדו 3 פקחי הגירה, אשר דרשו לערוך חיפוש בבית.

הסתובב ללא אישורים

לא אלאה אתכם בפרטי המקרה, ניתן לקרוא אותם ב NRG מקומי: http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/134/589.html

מעניינת ביותר הייתה תגובתו של משרד הפנים, אשר נוסחה, ככל הנראה, ע"י סבין חדד הבלתי נלאית, דוברת המשרד ואשת שטח רגישה:

"בעקבות מידע מודיעיני מדויק, לפיו נמצא שוהה בלתי חוקי בדירה ברחוב הקישון בתל אביב, הגיעו צוותי יחידת עוז למקום לבדיקת המידע. במקום נמצאו סימנים המעידים על אמיתות ועל מוצקות המידע ובמסגרת הבדיקה, דפקו פקחי הצוות על דלת הדירה ואחת מהנמצאות במקום אישרה לצוות להיכנס לתוך הדירה ואף נתנה הסכמתה לביצוע חיפוש במקום.

"משנוכחו הפקחים לדעת כי במקום נמצאת שותפה נוספת, אשר ישנה, ביקשו שלא להפריע לשותפה ולשמור על פרטיותה. לשם כך, התבקשה השותפה הנוכחת לגשת לקרוא לחברתה. השותפה הנוספת (גב' נירית בן ארי) החלה לצעוק לעבר פקחי רשות האוכלוסין וההגירה שיצאו מיד מהדירה והחלה להתבטא בצורה בלתי הולמת כלפיהם.

"לאור העובדה כי על פי חוק, כניסה לבית יכולה להיעשות רק עם צו או, לחילופין, בהסכמת בעל הדירה או הנמצא בה, יצאו חברי הצוות מהמקום ברגע בו התבקשו לעשות כן על ידי השותפה. במקום לא נרשם כל אירוע חריג, למעט צעקותיה והתנהגותה הבלתי הולמת של גב' בן ארי, בלשון המעטה.

"יש להבהיר, כי אין מדובר ב'פשיטה' וכי לשותפות במקום נאמר מפורשות מה הסיבה להגעת הפקחים למקום. הטענה כי לגב' בן ארי לא ידוע מה היתה עילת הגעת הפקחים למקום תמוהה ואינה תואמת את שהתרחש".

הוסגרה לרשויות ע"י שומרי חוק

מספר שאלות עולות מן הטקסט הנ"ל אשר דורשות הבהרה:

1. מהי מהותו של מידע מודיעני מדויק הקובע כי שוהה בלתי חוקי כלשהו נמצא במקום מסוים? ככל הידוע לי, המהגרים המסתובבים בארצנו אינם נושאים שלט המכריז על חוקיות מעמדם. האם משרד הפנים מחזיק פקח בכל בניין בתל אביב (בארץ?) אשר נכנס חרש לביתם של מי שנראים חשודים, בודק את מסמכיהם, ומעביר את המידע למשרד הפנים? מדוע לא משתמשים בשיטת זיהוי ודאית זו גם בתחומים אחרים בארץ? הלא כאשר אני מבקשת לקבל דואר רשום למשל, אני מחוייבת להביא ת"ז, ואם במקרה שכחתי את התעודה אני נאצלת לחזור על עקבותיי בבושת פנים. האם לא ניתן להציב פקח הגירה בכל תחנת דואר בכדי לזרז הליכים?

2. יסכימו איתי גם פקחי ההגירה, כי מועד ההגעה לביתה של נירית הוא בעייתי משהו, ולו רק מטעמים של יחסי ציבור. הלא לכותרת כזו יכול כל עיתונאי לייחל- "פשיטה על ביתה של מארגנת מסיבה נגד הגזענות". לו היה מדובר במקרה חד פעמי הייתי פותרת זאת בטעות תמימה (למרות שזה מפתיע בהתחשב בכלים המתוחכמים שבידיהם לזיהוי בני אדם), אולם גם את הפשיטה הגדולה שנערכה ב 1 באוגוסט ללכידת מהגרים ללא אשרות הם ביצעו כשעה לאחר סיום עצרת גדולה נגד הגירוש. מה שגרר סיקור גרוע עד מזוויע מבחינתם בתקשורת, ולכמות גדולה של פעילים משולהבים אשר עצרו את הפקחים בגופם. מעניין

3. אולם בעיקר עניינה אותי תגובתה של סבין להתנהגותה של נירית כלפי הפקחים: "במקום לא נרשם כל אירוע חריג, למעט צעקותיה והתנהגותה הבלתי הולמת של גב' בן ארי, בלשון המעטה". מכיוון שמעולם לא נתקלתי בפקחים המגיעים לביתי (או כל אדם נושא תפקיד אחר, למעשה) בשעה 5 לפנות בוקר ושולפים אותי ממיטתי, איני יודעת מהי ההתנהגות ההולמת לה ציפו הגברברים. מאחר וסבין כבר מיתגה עצמה כאמונה על נימוסים והליכות (ראו הלינק מעלה לטורה של סבין) החלטתי לבקש ממנה את המדריך המקוצר לחשוד בשעת לילה מאוחרת.

בהשראתו של תום והבלוג הנפלא שלו שלחתי גם אני מכתב המבקש הבהרות בנוגע להתנהגות בעת ביקור בית.

להלן הנוסח:

לכבוד: משרד הפנים

הנידון: זיהוי שב"חים וכללי התנהגות.

שלום רב,

אני פונה אליכם לאחר שקראתי על המקרה שאירע בביתה של הגב' נירית בן ארי, אשר בביתה ככל הנראה נמצאים שוהים בלתי חוקיים. מקריאת פרטי ההודעה שלכם עלו מספר שאלות אשר הייתי שמחה אם תחדדו עבורי, בכדי שאוכל למלא את חובתי האזרחית לשמירת הצביון היהודי במדינה.

ראשית, נאמר על- ידיכם כי "במקום נמצאו סימנים המעידים על אמיתות ועל מוצקות המידע". אבקש לדעת מהם סימנים אלו, בכדי שאוכל לעקוב אחר שכניי ולראות האם גם הם מסתירים בביתם אנשים אשר צריכים להיות מוסגרים לידי הרשויות.

שנית, תלונת השוטרים הייתה כי התנהגותה של נירית בן ארי הייתה בלתי הולמת בלשון המעטה. מכיוון שמעולם לא ביקרו הפקחים בביתי, והייתי מעוניינת להנעים את זמנם ככל האפשר- הרי ככלות הכל הם מבצעים את עבודתם נאמנה בשמירה על נקיון מדינתנו- אודה לכם באם תפרסמו כללים להתנהגות הולמת בעת ביקור פקחים ב 5 לפנות בוקר, בכדי למנוע אי נעימות מסוג זה.

בברכת חזק ואמץ

נועה

עידכונים בנוגע לתשובת המשרד, יימסרו בהמשך.