שוויון בנטל

בשבוע האחרון התפרסמו מספר מקרים טרגיים בתקשורת העולמית והישראלית,  אשר שבים ומבהירים כי סיפור ההגירה בכלל, והגירת מבקשי מקלט בפרט, היא בעיה בינלאומית עמה מתמודדות כל מדינות העולם. בימים אלו מתרחשת הגירה בעיקר דרך הים התיכון של מאות אלפי אנשים, שמגודרת כעת כהגירה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בסביבתנו המיידית יותר, מתמודדות מדינות עניות מאתנו בהרבה עם הגירה עצומה ומהירה של 3 מיליון פליטים סורים הנמלטים ממלחמת האזרחים הקשה המתחוללת שם כבר למעלה משלוש שנים.

רק מדינה אחת, קטנה, לא מאוד ענייה ועם היסטוריה של פליטות אותה היא ממשיכה לציין עד היום, מסרבת בשיטתיות לקחת חלק בנטל הבינלאומי שהוא גם חובה חוקתית ומוסרית, של קליטת פליטים. האירועים האחרונים מוכיחים שישראל לא רק שאינה לוקחת חלק בקליטת פליטים, היא אף תורמת לזרם הפליטים הנע באזורנו לכיוון צפון, בתקווה להשיג עתיד טוב יותר וביטחון.

כדי להבין את הטענה הזו ניתן להתחיל בקריאת העדויות בדו"ח חדש שפרסם 'המוקד לפליטים ומהגרים', ועוסק בהליכי הגירוש "מרצון" הן למדינות המוצא והן למדינות חלופיות כאוגנדה ורואנדה. לפי הדו"ח ופרסומי רשות האוכלוסין, בשנים האחרונות עזבו את ישראל כ 9,000 מבקשי מקלט מאריתראה וסודאן, כאשר עיקר העוזבים הוא מסודאן, זאת על אף שרבים מהם מגיעים מחבל דארפור, והם מהווים אחוז קטן מכלל מבקשי המקלט בארץ. הסיבה למספרי העוזבים הגדולים נעוצה בעיקר בסיבה שזו האוכלוסיה עליה הופעל לחץ גדול, ואחוז גבוה מאוד ממנה זומן לכלא 'חולות'. על-פי הנתונים שבידי הארגונים קצב העזיבה את הארץ ירד דרמטית לאחר שהגיעו העדויות של החוזרים על מצבם הקשה. כל הציטוטים בפוסט זה לקוחים מן הדו"ח:

"כשהגעתי לשדה התעופה בחארטום, כוחות הביטחון של סודאן לקחו אותי. שאלו אותי מה עשיתי בישראל, למה הלכתי לישראל והרביצו לי ובעטו בי כשהייתי על הרצפה. לקחו את כל הדברים שלי, אני מפחד שיתפסו אותי עוד פעם" -סולימן, מבקש מקלט סודאני שחזר לסודאן בפברואר 2014.

"כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון. שאלו אותי אם יש לי דירה בסודאן, כמה כסף יש לי ומאיפה הכסף לדירה. עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM ומי עובדים בשביל SLM בישראל. עכשיו אני מפחד שהם יבואו עוד פעם. כל הזמן מתקשרים ואומרים לי לבוא לשם, כל הזמן. התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי, אבל בין חולות לסודאן אין החלטה טובה. חולות זה קשה, אבל אחרי מה שקורה בסודאן הייתי נשאר בחולות. אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן" -אידריס, מבקש מקלט מסודאן, עזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות.

באופן אירוני קהילה של מבקשי מקלט דארפורים שעזבו את ישראל שבה ונפגשה שוב לא רחוק מכאן- בירדן. הדו"ח מביא את עדותו של מוסא, מבקש מקלט מדארפור, וכותב כי הוא עזב את ישראל לסודאן במרץ 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות. בסודאן הוא נכלא לעשרים ימים בבידוד, הוכה ונחקר על מעשיו בישראל. כל רכושו, כולל הדרכון, הוחרם. אחרי ששוחרר, הוא ברח שוב ונמצא כעת בירדן:

"בחארטום שילמתי הרבה כסף ויצאתי עם האישה והילדים לירדן. ביקשתי מקלט מנציבות האו"ם בירדן, קיבלתי כרטיס ויש לי ראיון בעוד שנה. אבל המשטרה מתעלמת מהכרטיס של הנציבות, אז אם באים שוטרים הם יכולים לשים אותי בכלא. יש בירדן גם כוחות ביטחון סודאנים. הם באים בלילה לאיזור שהדארפורים גרים בו ומרביצים לאנשים".

לפי עדותו של מוסא בירדן חיים לפחות עוד 50-60 מבקשי מקלט שכמותו, חיו בישראל ועזבו אותה. כלומר, אנשים שישראל סירבה לבדוק או השתהתה בבדיקת בקשות המקלט שלהם (נכון להיום לא התקבלה תשובה באף אחת מבקשות המקלט שהגישו דארפורים בישראל) הגיעו למדינה שכנה, ענייה בהרבה, אשר בשנתיים האחרונות קלטה למעלה ממיליון מבקשי מקלט מסוריה ועיראק. מידע על מצב מבקשי המקלט בירדן בלינק זה.

לאחרונה הודיע משרד הפנים כי הוא משנה את המדיניות לפיה הורחקו לאוגנדה ורואנדה רק אנשים שמצהירים וחותמים על רצונם לעזוב, והחל לחייב אנשים לעזוב, או שהם ייכלאו לתקופה בלתי מוגבלת בסהרונים. במכתב שניתן לאותם אנשים הכלואים כיום בחולות נכתב בין השאר כך [תרגום חופשי מטיגריניה בעזרת דוברי השפה]: "לאחר מאמצים קשים מצאנו מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותך […] המדינה תיתן לך אישורי שהיה ועבודה […] המדינה חוותה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית, יציבות פוליטית וייצרה מקומות עבודה לתושבי אפריקה […] כשתגיע למדינה השלישית ימתינו לך נציגים בשדה-התעופה שיתנו לך אינפורמציה על החיים במדינה, ביום הראשון תנוח במלון ותקבל ויזה […] הסודאנים והאריתראים שכבר עזבו למדינות אלו בסיוע רשויות ישראל מספרים כי הם חיים חיים טובים, לומדים אנגלית וכי יש להם עבודה, חלקם אף פתחו עסקים ומקיימים עצמם היטב".

מכתב עזיבה

מכתב זימון לחתימה על עזיבה מדינה שלישית, צולם ע"י הכלואים בחולות.

אולם כשמשווים את העדויות שהגיעו מאנשים שעזבו למדינות אלו למתואר במכתב, נראה כי מדובר בשקרים בוטים, תעמולה מכוערת המנצלת את מצוקתם הקשה של אנשים העומדים בפני כליאה ושלילת חרות בלתי נתפסת.

"כשהגענו לשדה התעופה באוגנדה לקחו את מסמכי הנסיעה שלי. נעצרתי והוכנסתי יומיים בכלא, כי לא היו לי מסמכים מזהים" -טאהר, מבקש מקלט מדארפור.

"בשדה התעופה ברואנדה באו שלושה אנשים מההגירה של רואנדה, לקחו את שני המסמכים שנתנו לי בישראל ולא נתנו לי כלום. אף אחד לא בא לבדוק מההגירה הישראלית. בשתיים בבוקר לקחו אותנו לחדר, נעלו אותנו והלכו. 14 שעות לא דיברנו עם אף אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע איש מההגירה ואמר לנו: 'תנו לי 250 דולר כל אחד, ואני אקח אתכם לאוגנדה. אני יודע שנתנו לכם כסף בישראל׳. ביקשנו שיחזיר לנו את המסמכים, אבל הוא אמר: 'אתם חייבים לנסוע לאוגנדה'. באוגנדה אין לנו משפחה ושום דבר. נסעתי לג׳ובה כי לא ידעתי לאן לנסוע. אני מרגיש פה בטוח כי אני לא בכלא, אבל אין מה לעשות פה, אין איך לעבוד ואין איך לאכול. למרות שחולות קשה, אני לא ממליץ לאנשים לבוא כי אין פה מחנה פליטים. אני לא יודע לאן אני אלך עכשיו."  – מיקלה, מבקש מקלט מאריתריאה.

עדויות רבות מן הסוג הזה הגיעו הן לידי ארגונים שעמדו בקשר עם היוצאים מישראל, והן לאוזני אנשים פרטיים שיצאו למטרות מחקר למדינות אלו ופגשו את האוכלוסייה המדוברת. לא אשרת שהיה, לא עבודה, לא עתיד, וודאי שלא הגנה.

אם כן, לא פלא כי רבים מהעוזבים מחליטים לעזוב את אותה מדינה שלישית, בין אם מרצון ובין אם כתוצאה של כפייה של הרשויות – אשר לפי הבטחת ישראל אמורות היו לקלוט אותם – ובוחרים בנתיבים בהם עשרות ומאות אלפים לפניהם בחרו, צפונה- מעבר לים התיכון, לאירופה. המדובר במסע מסוכן מאוד לכל אורכו, החל ברשתות המבריחים במדינות השונות בדרך, דרך סיכון כליאה וגירוש למולדת המסוכנת וכלה בספינות הרעועות והעמוסות לעייפה העושות דרכן בים. מספר לא ידוע של אנשים שיצאו מישראל- אליה הגיעו בכדי להגן על חייהם – מצאו את מותם לאחר שיצאו מכאן, למקום שהובטח להם שיגן עליהם.

בתחילת החודש התפרסם סיפורו של עבדל עזיים, מבקש מקלט מדארפור שלאחר שנכלא בסהרונים נשבר וחתם על עזיבה. הוא הגיע לאוגנדה, ועבר לדרום-סודאן בניסיון להתקרב למקום הימצאה של משפחתו, שם נרצח ,לפי ההערכות על-ידי לוחמים מטעם ממשלת סודאן הפועלים במדינה.

עבדל עזיים

תמונה מעמוד הפייסבוק

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחות מטבח", באירוע בו לימד עבדל עזיים כיצד לבשל מאכלים דארפורים, טרם כליאתו בסהרונים.

גם הים התיכון כבר גבה קורבנות מהיוצאים מישראל. זוהי עדות על גורלו של אדם שיצא מישראל:

"הוא אמר לי: 'אנשים בחולות, אז אני אחזור לסודאן'. כשהוא הגיע לסודאן הוא נכנס לכלא. לקחו את הדברים שלו. אחרי שהמשטרה שיחררה אותו הוא ברח. הוא טבע בים, בדרך לאיטליה. היינו חברים עוד מלפני חמש-שש שנים, הכרתי אותו בסודאן . באנו ביחד ב-2011. היינו מדברים יחד והולכים יחד. הוא היה בחור טוב, היינו חברים גם פה, הוא היה בן 33".  –עלי, מבקשי מקלט מדארפור שחי בישראל.

בחודש האחרון אירעו מספר טביעות של ספינות מהגרים, מהן שתיים עליהן היו מאות אנשים. אריתראי שעזב את ישראל מחולות יצר קשר עם ארגון בארץ וסיפר כי הוא חצה את הים התיכון מספר ימים לפני טביעה של ספינה שנשאה 400 בני-אדם, וכי הוא פגש בלוב כעשרה אנשים נוספים שחיו בישראל ועמדו לעלות על ספינות באותו השבוע. הוא לא ידע מה עלה בגורלם. בטביעה הגדולה אף יותר שאירעה השבוע בה טבעו למוות למעלה מ 900 אנשים עדיין לא התבררה זהותם של רוב המתים, אולם ההערכה היא כי היו עליה גם אנשים שהגיעו מישראל, וקרוביהם בארץ עדיין לא שמעו מהם לאחר שהללו עדכנו אותם כי הם בדרכם לחצות את הים.

ביום שלישי התפרסם גורלם הטראגי של שלושה מבקשי מקלט אריתראים שיצאו מישראל – אשר לפחות אחד מהם, טספאי, שהה קודם לכן בחולות וחתם מתוך מתקן הכליאה על העזיבה – והגיעו ללוב במטרה לחצות לאירופה. הם נכלאו בכלא הלובי, משם נחטפו על-ידי כוחות דאעש יחד עם קבוצת מהגרים אתיופים, ונרצחו בעריפת ראש בשל היותם נוצרים.

טספאי, נרצח לאחר שגורש מישראל. תמונה: המוקד למהגרים ופליטים

נכון, מדינת ישראל לא שלחה את שלושת האנשים הללו לכלא הלובי, היא שלחה אותם לאוגנדה שם הבטיחה להם כי יהיו מוגנים ויוכלו לקבל מעמד. היא לא המליצה לסודאנים ששבו לסודאן לשוב ולברוח מן המדינה, אולם היא כן טענה כי לא מדובר בפליטים וכי חייהם לא בסכנה ולכן לא סיפקה להם הגנה. ישראל עדיין מסרבת לקחת אחריות על גורל אותם האנשים שנכנעו, חזרו לאפריקה והמשיכו להירדף. בישראל חיים כיום כ 43 אלף מבקשי מקלט, (מספר נמוך הן ממספר השוהים בישראל ללא אשרה והן ממספר מהגרי העבודה המובאים לכאן ברשיון), למעלה מ 90% מהם מגיעים מאריתראה וסודאן. מספר הפליטים שהוכרו ממדינות אלו? 4 אריתראים, אף לא סודאני אחד. כעת ידוע בוודאות כי רואנדה, אליה מתבקשים כעת אנשים לעבור תחת איום הכליאה אינה קולטת את האנשים אלא מאלצת אותם להמשיך ולנדוד. הדרכים הטבעיות של מי שאינו יכול לחזור למולדתו מובילות אותו צפונה, למדינות בהם אחוז ההכרה בפליטים אריתראים עומד על למעלה מ 80% וסודאנים 70%. ישראל כבר עשור מסרבת לקלוט פליטים, ובמקום לבחון את האפשרות להעניק להם הגנה ולמצוא פתרונות לבעיות שבשטח, היא דוחקת אותם למסלולים בהם במקרה הטוב יהפכו להיות נטל על מדינות אחרות שכבר קולטות הגירה, ובמקרה הרע יאבדו את חייהם.

יום הבוחר

ביום בו אנו הולכים לממש את זכותנו הדמוקרטית, מעניין לשמוע מה יש למבקשי המקלט לומר על הבחירות. הם כמובן משוללי זכות בחירה, אבל חיים כאן כבר מספיק שנים כדי להבין בדיוק מה הולך. אלו ההמלצות שלהם:

חמיס אלשייח מדארפור, סודאן

חמיש אלשיח

 

גבריאל מאריתריאה משתתף בקמפיין דמוקרטיה אמיתית- Real democracy בו בעלי זכות הצבעה נותנים את קולם לאלו המושפעים ממדיניות הממשלה אך אין להם זכות בחירה. הוא מסביר מדוע מבקש להצביע למרצ.

דוויט דמוז מאריתריאה גם זוכר את התיצבותה של מרצ נגד חוק ההסתננות

Dawit

ומוטסים עלי מדארפור, סודאן, שכלוא כבר מספר חודשים בחולות, פשוט מפחד מעוד קדנציה של ביבי

Mutasimבחרו בחכמה.

הצצה למערכת המקלט הישראלית

הדיון המתקיים כיון בין כותלי בית המשפט העליון בנוגע לחוקיותו של תיקון מספר 5 לחוק למניעת הסתננות, מאפשר לנו הצצה נדירה אל מערכת המקלט הישראלית. והמראה המתגלה מדאיג מאוד.

לאחר קיום דיון בעליון בתחילת חודש פברואר השנה, ביקשו השופטים מן המדינה להציג להם נתונים מפורטים של מספר מבקשי המקלט בישראל, כמה מהם כלואים בחולות ומה עלה בגורל בקשות המקלט. זאת בעקבות טענות המדינה כי ניתנת קדימות לבדיקת בקשות המקלט של הכלואים בחולות, וכי מטרת כליאתם אינה עידוד עזיבה את המדינה- מטרה שהוכרזה כבר בפסיקות הקודמות כנגד התיקונים הקודמים לחוק כמטרה לא ראויה.

מצורפת תשובת המדינה, הכוללת טבלה מפורטת ומרתקת בנוגע למבקשי המקלט בישראל מאז שנת 2009 (השנה בה ישראל לקחה על עצמה את הטיפול במבקשי המקלט מידי נציבות האו"ם לפליטים שהייתה אמונה על-כך עד אז) ועד היום.

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665meshivim2-5-0215.pdf

גם לאדם שאינו מומחה בתחום ברור כי מדובר בשיעורי הכרה מאוד מאוד נמוכים, כשליש אחוז מסך מבקשי המקלט זכו להגנה על-פי אמנת האו"ם לפליטים. אולם משרד הפנים ביצע מניפולציות מכוערות ומרושעות בנתונים, ואפילו הנתון של שליש אחוז הכרה הוא מנופח.

ניתן למצוא ניתוח מעמיק ומאלף בתגובת הארגונים העותרים שהוגשה לבית המשפט:

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665otrim0215.pdf

מדובר על 9 עמודים בסה"כ, ולכן אני ממליצה פשוט לקרוא אותם, הם מרתקים. אבל לטובת מי שזמנו קצר, הנה כמה ציטוטי פסקאות נבחרות מתוך התגובה:

11 […]  בפסק דין שניתן על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 2011 נפסק, כי שיעור ההכרה בפליטים ביוון (שעמד באותה עת על אחוז, כלומר פי שלושה משיעור ההכרה בישראל) הופך את מערכת המקלט ביוון לחשודה באי-הוגנות. הדברים  מתקן כליאהחולותהיו כה חמורים עד ששיעור הכרה זה היווה אחד הנתונים שהובילו את בית הדין האירופי למסקנה, כי יוון אינה מדינה בטוחה למבקשי מקלט,[…]. ביחס למשמעות שיעור ההכרה הנמוך ביוון פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם:

"An asylum system with a rate of recognition not exceeding 1 percent is suspect per se in terms of the fairness of the procedure; the Government failed to provide any justification for this apparent statistical aberration." M.S.S. v. Belgium and Greece, application no. 30696/09 (21 January, 2011).

17 […] הערת שוליים 2 לתצהיר המשלים מלמדת, כי במניין הבקשות ש"אושרו" הובאו גם מי שזכו ל"יישוב מחדש" במדינות אחרות. ואולם מי שזכו ליישוב מחדש במדינות אחרות הם אנשים שישראל סירבה להעניק להם מקלט, אך נציבות האו"ם לפליטים מצאה עבורם מדינה שהסכימה להכיר בהם ככאלה. לפחות אחד מבין שמונת אזרחי אתיופיה שהמדינה הצהירה כי בקשותיהם "אושרו" הוא אדם שנרדף במדינתו, נדחה על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט חרף עמדתה של נציבות האו"ם לפליטים כי הוא פליט, וכשעמד בסכנת גירוש יושב מחדש על ידי הנציבות במדינה אירופית שהסכימה להכיר בו כפליט. לפיכך, כלל אין למנות אותו כמי שהוכר כפליט על ידי ישראל. נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקש המקלט באותו עניין יוצג על ידי עו"ד יונתן ברמן הח"מ.

 […] למשל, מן התצהיר המשלים עולה כי "אושרו" 4 בקשות של מבקשי מקלט מחוף השנהב. אלא שלמעשה, מדובר בשתי בקשות מקלט בלבד שאושרו. אחת משתי הבקשות שאושרו היא בקשתה של קטינה לבקנית, שהוכרה כפליטה על רקע רדיפתם של לבקנים במדינה זו. הקטינה הוכרה כפליטה, ומכוח כך קיבלו גם שני הוריה מעמד. ואולם בתצהיר המשיבים נספרת בקשה יחידה זו כשלוש בקשות ש"אושרו". נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקשת המקלט באותו עניין יוצגה על ידי עו"ד מעיין נוסל העומדת בקשר עם הח"מ.

[…] המדינה טענה כי היא נותנת עדיפות לבחינת בקשות המקלט של המוחזקים במשמורת ושל המוחזקים במתקן "חולות". האמנם כך?

 מעמ' 2 ניתן ללמוד כי מספר מבקשי המקלט אזרחי סודן שהוכרו כפליטים עומד על אפס (כאמור לעיל, חמשת האנשים שבקשותיהם "אושרו" לא הוכרו כפליטים לפי הנוהל. ראו סעיף 16 לעיל). רק 40 בקשות מקלט נדחו. אמנם, הנתון המופיע בטבלה בעמ' 2 בעמודת ה"נדחו" הוא 976, אולם הנתון הנוסף המופיע בעמודה זו, יחד עם הערת שוליים 1, מלמד כי 936 מתוכם הם מי שתיקיהם נסגרו משום שיצאו את הארץ לפני ההכרעה בבקשה.

26 יש לציין, כי מתוך קרוב ל-1,500 אזרחי סודן המוחזקים ב"חולות", הרוב המכריע הם תושבי חבל דארפור שבמערב סודן, בו מתחולל רצח עם. מתוך 40 ההחלטות שהתקבלו אף לא אחת התקבלה בעניינו של תושב דארפור. עד היום לא קיבלה ולא דחתה המדינה ולו בקשת מקלט אחת של תושב דארפור.

מחשבות בעקבות ביטול התיקון לחוק ההסתננות

עבר כשבוע מאז ההחלטה המפתיעה והמדהימה של בית המשפט העליון, לביטול התיקון לחוק ההסתננות אשר מאפשר לכלוא מבקשי מקלט לתקופה של שלוש שנים ללא ביקורת שיפוטית. תשעה שופטי ההרכב המורחב קבעו פה אחד כי: "תקופת משמורת של שלוש שנים, כאמור בחוק למניעת הסתננות, אינה חוקתית בשל כך שהינה עומדת בסתירה לחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.".

פסק הדין משתרע על-פני 120 עמודים, אולם ניתן לקרוא תקציר שלו כאן:  http://elyon1.court.gov.il/files/12/460/071/b24/12071460.b24.pdf

וגם בסיקור הזה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2121057

הרבה מאוד נכתב מאז על החוק. מספר פרשנויות מעניינות שלו אפשר לקרוא כאן, וכאן, למשל.

אני אינני משפטנית ואינני יודעת להסביר ולפרש את חשיבות פסיקה זו מן האספקט המשפטי, אבל בתור פעילה בתחום כמובן ששמחתי והתרגשתי מאוד על ביטול התיקון לחוק (אני מודה, היו גם דמעות). הדבר השני שעשיתי לאחר התפוגגות האופוריה הוא לתהות מה יקרה עכשיו. למעשה נוצר וואקום חוקי, אשר זוהי הזדמנות פז למלא אותו בחקיקה ותקנות שיכולות לתקן מעט את המצב המזוויע שנוצר בשנים האחרונות.

ראשית ישנן כמה פסקאות בפסק הדין אשר חשוב להתעכב עליהן, ואשר עשויות להשפיע על פסקי דין בעתיד, ואולי אף (בתקווה) על המדיניות הישראלית כלפי הבאים בשעריה. בסעיף 6, עמוד 5 השופטים כותבים על המדינות מהן מגיעים מירב הפליטים: "כרקע לדברים חשוב להביא מעט אינפורמציה הנוגעת לשתי מדינות אלו.  אריתריאה היא מדינה שהוכרה כעצמאית בשנת 1993 לאחר שלושים שנות מאבק עם אתיופיה. מאז הוכרה כעצמאית לא נערכו בחירות דמוקרטיות באריתריאה ונשיא המדינה, המכהן גם כראש הממשלה וכמפקד העליון של הצבא, עודנו בתפקידו החל משנה זו. האסיפה הלאומית של אריתריאה מורכבת ממפלגה אחת בלבד. באריתריאה, על פי דו"חות של האו"ם, קיימת הפרה עקבית ונרחבת של זכויות אדם על ידי הממשל. הפרות אלו כוללות הוצאות להורג ללא משפט; מדיניות של ירי על מנת  להרוג המכוונת למי שמנסה לצאת מגבולות המדינה; היעלמויות של אזרחים ומעצרים שלא נמסרים למשפחות; מאסרים ומעצרים שרירותיים; שימוש נרחב בעינויים פיזיים ופסיכולוגיים במהלך חקירות של המשטרה, הצבא וכוחות הביטחון; תנאי מאסר לא אנושיים; שירות חובה צבאי לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת שבמהלכו נעשה שימוש בעונשים אכזריים המובילים אף להתאבדויות; אי כיבוד זכויות אזרח כגון חופש הביטוי, האסיפה, ההתאגדות, חופש הדת והתנועה; אפליית נשים ואלימות מינית; הפרת זכויות ילדים, כולל גיוסם של ילדים; ועוד )ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם מחודש מאי Sheila B. Keetharuth "Report of the – 2013 :ב למצוא ניתן Special Rapporteur on the situation of human rights in Eritrea" http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G13/140/99/PDF/G1314099. .)pdf?OpenElement

סודן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המלחמה נאלצו מיליוני אנשים
לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דארפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודן על עצמאותה מהרפובליקה של סודן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודני; ועל העדר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, עינוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים
)ראו דו"ח שהוכן עבור מועצת זכויות האדם של האו"ם בשנת Report of the " – 2011 independent expert on the situation of human rights in the Sudan on the status of implementation of the recommendations complied by the Group of Experts to the Government of the Sudan for the implementation of Human Rights Council resolution 4/8, pursuant to Council resolutions 6/34, 6/35,
 "7/16, 11/10 and 15/27. ניתן למצוא כאן.

בנוסף ישנה ביקורת על המדיניות שישראל נוקטת בה כיום, בסעיף 9: " נכון להיום נוקטת מדינת ישראל במדיניות "אי-הרחקה זמנית" של אריתראים לארץ מוצאם וזאת בהתאם לעיקרון אי-ההחזרה, ועל רקע הכרה באריתריאה כמדינת משבר. […] יש להדגיש ולהבחין כי אין מדובר בהגנה קולקטיבית שמשמעותה כי כל אחד מחברי הקבוצה נהנה ממעמד פליט בהיעדר ראיות לסתור, שכן לשם כך נדרשת קביעה פוזיטיבית של המדינה, קביעה שלא נעשתה על ידי מדינת ישראל. […] לרוב, הנהנים מהגנה זמנית אינם זוכים לזכויות מלאות הניתנות למי שהוכר כפליט. […] עם זאת, נראה כי ישנו קושי להחזיק במדיניות של הגנה זמנית לאורך זמן, ונדרש לאחר חלוף הזמן לבחון באופן פרטני את הזכאות של חברי הקבוצה למעמד פליט משמעותה של המדיניות של ישראל כלפי אזרחי אריתריאה מעולם לא הובהרה כל צרכה על ידי המדינה. כך, מלבד עיקרון אי-ההחזרה הנובע מהגנה זו, לא נחקק כל הסדר מפורט באשר למשמעותו של הסדר זה ולזכויות הניתנות מכוחו, ועל כך כבר העירה השופטת חיות בקובעה שמדובר במצב "בלתי רצוי בעליל. הערפל הנורמטיבי יוצר אי-וודאות מכבידה ביותר מבחינת האנשים עצמם… בתי המשפט נאלצים אף הם להתמודד בשל כך חדשות לבקרים עם שאלות ומצבים שונים ומגוונים שמייצרת, מטבע הדברים, מציאות החיים והנוגעים לזכויותיהם של אנשים אלה". מכל מקום, לענייננו חשובה העובדה כי לאחר הגעתם של נתינים אריתראים לישראל לא ניתן לעת הזו להרחיקם חזרה לארץ מוצאם, מצב המחייב את מדינת ישראל להתמודד עם הישארותם בגבולותיה בשלב זה."

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

פליטים מתגוררים בחצר בדרום תל אביב. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס_files

אחת מפסקאות המפתח בעיני, אשר מחזירה את האחריות הן על גורלם של מבקשי המקלט והן על תושבי המדינה אל המדינה, נמצאת בעמוד 11: "מכל מקום, על אף הנתונים המצביעים על רמת פשיעה נמוכה יותר בקרב המסתננים, למצער במרבית העבירות, לא ניתן להמעיט מתחושתם הקשה של תושבי דרום תל- אביב לפיה רמת הביטחון בסביבת מגוריהם ירדה באופן משמעותי, ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדינה מחויבת לתת מענה למצב זה. יתכן כי אווירת הפחד שנוצרה באזור אינה מתורגמת לכדי פתיחת תיקים פליליים, אך לא ניתן לחלוק כי אווירה של מתח, פחד ותסכול בקרב האוכלוסייה באזור אכן קיימת והיא כאמור דורשת התייחסות וטיפול. המציאות בשטח לפיה נוצר ריכוז גבוה של מסתננים בדרום תל-אביב, המחייב את תושבי האזור לשאת על כתפיהם את נטל ההתמודדות עם אוכלוסיה ייחודית זו, שאין חולק שהיא אוכלוסיה ענייה, קשת יום בתנאי מחייה ירודים הדורשת התייחסות מיוחדת, יש לה השלכות קשות על תושבי האזור. לא ניתן להתעלם ממצוקתם וזעקתם של תושבי אזור דרום תל-אביב ומהקשיים אותם הם חווים בעקבות השינוי הדמוגרפי באזור מגוריהם".

סוף-סוף קובע גוף רשמי במדינה כי על המדינה מוטלת האחריות לתת מענה למצב זה. ומכיוון שישראל כאמור אינה יכולה לגרש לאריתריאה וסודן, ומכיוון שמדיניות ההגנה הקבוצתית היא בזיון מתמשך, ומכיוון שבדיקת הבקשות הפרטניות של כל מבקש ומבקש עשויה לקחת שנים- יש להציע פתרון מיידי אשר ישחרר מעט מן הלחץ שנוצר בשכונות המוחלשות במדינה אליהן נדחקו הפליטים, ובראשן דרום תל-אביב. בנוגע לאותם 2,000 איש שאמורים להשתחרר מן הכלא בשבועות הקרובים, בעיני הפתרון הטוב ביותר לטווח הקצר והארוך הוא מרכזי קליטה. כתבה על כך מצוין מנכ"ל מוקד סיוע לעובדים זרים, רעות מיכאלי, בטור זה. מרכזי קליטה למבקשי מקלט חדשים או כאלו שמשוחררים ממעצר מכינים אותם לחיים במדינה החדשה השונה מאוד מן המקום אליו הגיעו, ומקלה עליהם ועל סביבתם הקולטת את המעבר.

אולם מה יועילו מרכזי קליטה אלו אם כל שינוי לא ייעשה באשרותיהם של מבקשי המקלט? עד היום מציינות האשרות בפירוש כי "אשרות אלו אינן אשרות עבודה" זאת על אף שבג"צ עיגן בפסק דין את התחייבות המדינה שלא לאכוף את האיסור ולא להטיל קנסות על מעסיקים כל עוד אין מדיניות אחרת. (ניתן לקרוא על כך בדו"ח זה של קו לעובד). הפתרון היחיד שיכול לתקן חלק גדול מן המעוות הוא הענקת אשרות עבודה וביטוחי בריאות לאוכלוסיה זו.

Visa

איך אשרות עבודה יועילו להקלת הלחץ בדרום תל-אביב? הנה מספר דוגמאות מהניסיון האישי שלי, וודאי ישנן מאות אם לא אלפי דוגמאות נוספות:

מייקל (שם בדוי) הגיע לישראל בגיל 17, לאחר ששהה 3 שנים במחנה פליטים באתיופיה, מנותק ממשפחתו. הוא הגיע לכאן מספר שבועות לפני שנכנס לתוקפו התיקון לחוק, ולכן על-פי חוק הכניסה לישראל אשר היה החוק הקובע דאז, שוחרר ממעצר לאחר חודשיים. מייקל לא הלך לבי"ס במולדתו, הוא לא דובר אנגלית וכמובן שלא עברית. הוא יודע טיגריניה בלבד. הוא הגיע מכפר קטן ומסורתי באיזור גאש-ברקה (gash barka) שבאריתריאה, שם עבד כרועה צאן עם משפחתו. מנתוני הפתיחה הללו קל להבין שלהסתדר במדינה חדשה ללא כל סיוע, או הסבר על מדיניות המדינה הזו כלפיו וכלפי שכמותו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא השתחרר מהכלא עם ניירות שחרור, ואיש לא הסביר לו שעליו להנפיק ויזה והיכן. היא קיבל כרטיס נסיעה מן הכלא לתל אביב, וכאשר ירד בתחנה המרכזית כיוונו אותו אנשים לגינת לוינסקי. שם ישנו באותה עת עשרות אריתראים וסודנים שלהם אין קרובי משפחה בישראל, עד שימצאו עבודה קבועה. בעת ההיא גם מזון חולק בגינה, וזו הייתה דרכם היחידה לשרוד. מייקל מצא מספר חברים נוספים בגילו, יחד הם ישנו על הציליות הפזורות הגינה, החזיקו את רכושם הדל בשקית, וניסו להשיג עבודה מזדמנת בכל בוקר, כאשר הם נלחמים במאות מבקשי מקלט נוספים. כך חי מייקל 4 חודשים עד שפגשתי אותו במקרה. לא ידעתי שבאותה עת התגוררו בגינה עוד נערים, חשבתי שכולם בגירים מלבדו, ולבי יצא אליו. הוא היה נער שקט, יכולתי לשוחח איתו רק בסיוע אריתראים נוספים שהיו בסביבה, ובניגוד לצורה בה אני פועלת בדרך-כלל, לא יכולתי להעמיד פנים שלא פגשתי את הנער המיוחד הזה, אשר בלי מילים סחט ממני רגשות חמלה ורצון לגונן. דיברתי עם שותפיי, ולאחר התלבטות החלטנו להזמין אותו ללון בביתנו, ולנסות לסייע לו לרכוש שפה, להוציא ויזה ולמצוא עבודה. לא אאריך בתיאור התקופה בה התגורר מייקל עמנו, רק אספר שלהכין נער שמגיע מחיים כל-כך שונים משלנו לקראת החיים בישראל זו משימה לא פשוטה כלל. מייקל לא הבין מדוע אנחנו מתעקשים למצוא לו שיעורי עברית, והמשיך ללכת לגינה בכל בוקר לחפש עבודה כפי שעשו יתר חבריו. מדי פעם הוא עזב את הבית לתקופות ארוכות כשמצא עבודות שכוללות לינה, אולם תמיד שב אלינו. בחלק מן העבודות הוא לא קיבל את שכרו, בחלקן קיבל פחות ממינימום ונפגע מאלימות של עובדים אחרים. לאחר זמן מה התקשרה אלינו בעלת הבית- השכנים הלשינו כי זר מתגורר עמנו. לא עזרו ההסברים והתבקשנו להוציא את מייקל מן הבית מיידית. למזלנו אני מכירה את החוק היטב, ויודעת כי על-אף האשרה המבלבלת בכוונה, מייקל יכול לעבוד. באותה עת יצרו איתי קשר מבית מלון באילת בבקשה שאסייע להם למצוא עובדים, והדבר היווה את הפתרון המושלם. מייקל, יחד עם 14 אריתראים נוספים, נסעו כולם לאילת. הם החלו לעבוד במלון, קיבלו מגורים מטעם המעסיק וכן שלוש ארוחות ביום. כמו כן מייקל התבקש לפתוח חשבון בנק וקיבל הדרכה כיצד לבצע את עבודתו. היה לו מזל גדול, הוא נפל על עבודה מוצלחת, בתחום שעדיין משווע לידיים עובדות (קיבלתי מאז עשרות טלפונים ממלונות שביקשו עובדים נוספים, אולם אין כל גוף- וודאי שלא גוף רשמי של המדינה- שמסייע למבקשי מקלט למצוא עבודה). בתום עבודה עם שכר ותנאים הוגנים, הוא הולך עם חבריו לים אותו הוא אוהב כל-כך.

אלמלא כל צירופי המקרים הללו, קרוב לוודאי שמייקל היה ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות ונצלניות. לאחר שהוא וחבריו היו חוסכים די כסף כדי לשכור דירה, היחידים שהיו מסכימים להשכיר להם הם בעלי דירות בדרום תל-אביב, המחלקים את נכסיהם ודוחפים עשרות פליטים לבניין אחד, בשכונה אשר גם כך אין בה די משאבים לתושביה.

אבל יש עוד דוגמאות, לא רק מייקל, הנער  חסר ההשכלה שהגיע מכפר מסורתי מרוחק נאלץ לחיות בדוחק וללא יד מכוונת בדרום תל-אביב. בשנה האחרונה זכיתי לפגוש שני נערים אריתראים מרשימים ויוצאי דופן, אשר הגיעו לבדם לישראל בהיותם קטינים. בניגוד למייקל הם הגיעו בגיל בו לא יכלו להשתחרר לבדם מן הכלא, ולמזלם הם נקלטו באחת הפנימיות בצפון הארץ. הם סיימו בגרויות מלאות, ובסיוע הפנימיה המשיכו ללימודי מקצוע: מכונאות רכב. לאחר שסיימו את הלימודים, בידם תעודת בגרות, תעודת מכונאי מורשה ועברית קולחת, הם יצאו לחיים העצמאיים. הם העדיפו להשאר באיזור הצפון, קרוב לפנימייה ולמשפחות ישראליות שהיו אתם בקשר והתארחו אצלן בחגים ובסופי השבוע. לכל מוסך אליו הם נכנסו הם נתקלו בדרישה לעובדים מומחים, אולם כאשר התבקשו להציג תעודת זהות, וכל שהיה בידם להציג הוא את הוויזה, הם נדחו. מחוץ לתל-אביב, מעטים המעסיקים שמצליחים לנחש שוויזה אשר כתוב עליה שאיננה אשרת עבודה, מאפשרת לעבוד. לאחר חודשים של ניסיונות, הם עברו להתגורר עם חברים בדרום תל-אביב, פה מצאו עבודה בקלות. הם שונאים לגור כאן, מתגעגעים לצפון. יש להם יותר ממה שיש לרוב מבקשי המקלט, והתחום בו התמחו הוא תחום הצמא לכח-אדם. הם יכולים לתרום למשק הישראלי וכבר קיבלו לא מעט מן הפנימיה ומישראלים שהתגייסו לבנות לנערים הבודדים עתיד. ועדיין הם לא מצליחים לצאת מן הגטו שיצרו כאן לפליטים.

אלו סיפוריהם של שלושה אנשים בלבד, כולם מצאו עצמם בדרום תל-אביב, רק אחד הצליח לצאת וגם זאת לאחר שקיבל עזרה רבה מאנשים שמכירים את תחום מבקשי המקלט בישראל. תארו לכם שמייקל היה משתחרר מן הכלא למרכז קליטה, בו היה שוהה מספר חודשים, מחויב ללמוד את השפה, ולאחר מכן היה מקבל סיוע במציאת עבודה ושכירת דירה. תארו לכם ששני הנערים היו יוצאים מן הלימודים לא רק עם תעודת מקצוע, אלא גם עם אשרה שתאפשר להם להתקדם בחייהם. כמה אנשים כאלה חיים כעת בצפיפות ומכבידים על הקהילה סביבם? כמה בעלי מקצוע שעברו הכשרות באריתריאה, עובדים בניקיון ובחיתוך ירקות במסעדות? חיים אתנו אחים, אחיות, רופאים ורופאות, מכונאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים ועוד ועוד ועוד. את העושר האנושי הזה יכולנו לתרגם להתקדמות שלהם וגם שלנו.

mebrahtom-keflezighi

mebrahtom-keflezighi פליט אריתראי שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

Lopez Lomong

Lopez Lomong פליט דרום-סואדני שנקלט בארצות הברית, אצן אולימפי

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

חברי קבוצת הריצה כרישי שפירא, צילום: עמרי אבנת

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים

הכותרת היום של מעריב בחסות בן-דרור ימיני (והעורך הרשלן) זועקת: בקרוב- שיעור הפליטים בישראל הגבוה במערב!
להלן הסטטיסטיקה המרשימה מאוד של ימיני- כלומר, אם אתם מקבלים שקרים מוחלטים והשערות מופרכות כסטטיסטיקה.

מאיפה נתחיל?
קודם כל- ישראל? מערב? קולטת פליטים? באמת?

אבל בואו לא נתעכב על זוטות ונעבור לנתונים הקשיחים: מאז הקמתה של ישראל, קיבלו פחות ממאתיים איש מעמד של פליט רשמי. כן כן- מסתבר שלישראל הגיעו פחות מ 200 אנשים שחייהם אכן היו בסכנה, מתוכם רבים כבר עזבו. http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02986.pdf

אז מאיפה שואב ימיני את המספר 60 אלף? אני יכולה רק להניח שהוא מתייחס לקבוצה של אלפים בודדים של מבקשי מקלט שממתינים שהמדינה תכיר בבקשה שלהם להיות פליטים (אם כי בהכירנו את הסטטיסטיקה עכשיו די ברור מה תהיה תשובת משרד הפנים), וכן לאריתראים ולסודנים. הייתי רוצה לקרוא להם פליטים ואפילו מבקשי מקלט, אולם המציאות היא שבישראל לא מאפשרים לנתיני אריתראה וסודן להגיש בקשות מקלט, ולכן לא בודקים את הסיפורים הפרטניים שלהם ולכן הם למעשה לעולם לא יכולים להפוך לפליטים.
אז בואו לרגע נסלח לימיני על הטעות בטרמינולוגיה (למרות שמבחינת האנשים עצמם מדובר בהבדל קריטי, פליטים שהוכרו מקבלים תושבות ארעית הכוללת את הזכות לעבוד, השתייכות למערכת הבריאות הממלכתית ועוד, בעוד שמבקשי המקלט והאריתראים והסודנים מקבלים אשרת שהיה שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה כי היא אינה אשרת עבודה). בואו נבדוק את שיעור מבקשי המקלט בישראל ביחס למדינות מערביות אחרות.
האמת שדי פשוט לעשות זאת, מכיוון שהאו"ם מפרסם את הנתונים הללו כל שנה, למשל בדו"ח הפשוט והמפורט הבא: http://www.unhcr.org/4e9beaa19.html

לשם הנוחות אתייחס למספר 60 אלף כאילו היה מספר אמיתי, למרות שאיש אינו יודע בדיוק כמה אנשים נמצאים כאן כרגע. הדוח הממצה יחסית האחרון של הכנסת הראה כי עד לסוף 2011 נכנסו למעלה מ 50 אלף אנשים דרך הגבול, מתוכם כ 41 אלף מאריתריאה וסודן. אין אנו יודעים כמה מאותם אנשים גורשו במהלך השנים, וכן כמה נכנסו ב 2012.

http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03052.pdf

אז נחזור לסטטיסטיקות:
הכשל הראשון של ימיני הוא בהניחו שרק אוכלוסיית מבקשי המקלט גדלה, בלי להתחשב בגידול הן של אוכלוסיית ישראל, והן של מבקשי המקלט במדינות אחרות. גם את הנתון הזה אפשר לסתור מהר בעזרת דו"ח נוסף של האו"ם שמצביע על עליה דרסטית במבקשי המקלט בכל העולם. http://www.unhcr.org/4f7063116.html
כן כן, על אף שנדמה לעיתים כי ישראל היא מרכז היקום, מסתבר כי היא חלק מתופעה בין-לאומית רחבה.

אבל בואו לא נהיה קטנוניים- יכול להיות שבאמת כל מבקשי המקלט הבינו שישראל היא הארץ המובטחת, ובמקום לנסות להגיע למקומות בהם לאחר שיוכרו כפליטים מובטח להם מעמד, סיוע כלכלי, סיוע בלימודי מקצוע ומציאת עבודה ולאחר מספר שנים גם הזכות לבקש מעמד של קבע במדינה הקולטת- הם יוותרו על כל זאת, ויחליטו להגיע לישראל, בה חיים מבקשי מקלט ללא זכויות בסיסיות אשר חלקם כבר למעלה מעשור ממתינים להחלטה ולא מקבלים כל סיוע מן המדינה.
וובכן גם אם יתרחש אירוע כזה, עדיין נראה כי ימיני לקח לעצמו דרור בניתוח המפה-
עם כ 60 אלף מבקשי מקלט ביחס ל כ 7,500,000 תושבים, אנו עומדים על יחס של 8 מבקשים לכל אלף תושבים.
הנה כמה מדינות שנמצאות לפנינו ברשימה:
מלטה- 20.1 מבקשי מקלט על כל 1,000 מלטאים, קפריסין- 17.1 מבקשים על כל 1,000 קפריסאים, שוודיה (15.6), ליכטנשטיין (14.7), נורווגיה (11.7), שוויץ (9.8) ולוקסמבורג (8.4).

ימיני הרשה לעצמו לפרסם גיבוב של שקרים ונתונים אשר בינם לבין המציאות אין כל קשר. ההבדל  בין הצורה בה  מדינות אחרות קולטות פליטים לבין הצורה בה ישראל (לא) קולטת אותם מצריך פוסט נפרד, שלא לומר ספר. את כל זאת הוא מפרסם פחות משבוע לאחר שיצא נגד האירועים האלימים שהתרחשו בדרום העיר כנגד הפליטים ומבקשי המקלט, בטורו המתחסד.
גם אלף אמירות נבובות של מירי רגב לא יצליחו לעשות מה שכתבה אשר מתחזה למחקר מעמיק בנושא, מלווה במספרים וניתוחים אשר מי שאינו מכיר את התחום יראה בהם מקור אמין.
התקיפה הבאה שתתרחש כאן, כולה על ראשו של בן-דרור ימיני.

שוק עבדים

נס גדול קרה פה. ערוץ 2 שידרו כתבה על הפליטים, הצליחו להציג תמונת מצב מורכבת ומרגשת, בלי להזכיר את המילה מסתננים.

מומלץ במיוחד: הדיון בין הפועלים הפלסטינים שהפליטים מתחרים בהם בשוק העבודה, אשר יכול לשמש חומר גלם משובח ליושבים בנפתלי.

לינק לכתבה: http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-bfec163c0f7e431017.htm

שוק עבדים

סוף שנה

דני דנון מספר לנו על פנטזיה מופלאה, בה כל הפליטים מגישים בקשות שנבדקות.

דני שובבני

הפנטזיה הזו הייתה עשויה להצחיק מאוד את ס' הבנגלית, אילו מישהו היה יודע על קיומה ומשתף אותה בצחוקים- http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1604885

כמה פעמים צריך לחזור על שקר כדי שהוא יהפוך לאמת?

בשנים האחרונות הושמעו בתקשורת התבטאויות  שונות נגד מהגרים בכלל ופליטים בפרט. רוב הדוברים כיהנו או מכהנים בתפקידים בכירים, ומייצגים בעיני קול אמין ומוסמך. השקרים שהם מספרים לתקשורת מוצגים כעובדות.

בימים האחרונים התחילו שוב גורמים שונים להפיץ שקרים בנושא (אגב, מה מסוכן יותר, הפצת מחלות או הפצת שקרים?). מכיוון שהאוזן כבר עייפה ומתקשה להבדיל בין הסתה גזענית לבין עובדות מבוססות, הכנתי מצגת קצרה שמטרתה לסייע למיואשים בינינו להשיב לטיעונים השחוקים אשר צריכים היו להקבר בהיסטוריה האפלה, אבל חברי הכנסת שלנו  מתעקשים                                                                   לאוורר אותם מדי יום: הכל שקרים

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חטופים

ביום חמישי התקשרה אלי אורית, אשה מדהימה ומסורה מאין כמותה מעמותת אס"ף, ושאלה האם אוכל לעזור למצוא מקום מגורים זמני לפליט שהגיע פצוע למרפאה של רל"א, אשר בתורם פנו אליהם בבקשה לעזרה. היא אמרה שממה שהבינה הפליט נורה בדרכו לישראל, נותח בבית החולים, וזקוק למקום נקי שיוכל להתקלח בו ולהחליף תחבושות לכעשרה ימים, עד שהפצע יחלים.


בעבר הצלחתי לשדך בין פליטים למשפחות של חבריי ולכן הרמתי טלפון לחשודים המיידים (שלא אבוא אליהם בטענות ביום בו יפסיקו לענות לי לטלפונים). לשמחתי המשפחה של חברתי הטובה שמתגוררת ביישוב ליד ירושלים- ובעבר אירחה לחודשים ארוכים אדם שהפך עם השנים לחבר קרוב של המשפחה- הסכימה לארח את הפליט האריתראי לעשרת הימים הנדרשים להחלמתו.אתמול נסעתי עם ג', החבר האריתראי שהתגורר איתם בעבר, לבקר אותם, לבדוק מה שלום האורח, ולתרגם לרופא שכן שהזמינו הביתה לבדוק שהכל מחלים כראוי.

כאשר הגענו לבית המשפחה, פגשנו בחור רזה מאוד, חלש עם חיוך מבויש. ברגע ש ג' פנה אליו, החל הפליט לדבר ללא הפסקה. הם דיברו שעה ארוכה, כאשר אנו דוחקים ב ג' לתרגם עבורנו את סיפורו של האורח, וזה מה ששמענו:


מייקל (שם בדוי), בן 37, התגורר בכפר קטן בדרום אריתריאה, עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא שירת שנים ארוכות בצבא, ובשלב מסויים הצבא אישר לו לשוב לביתו. יום אחד, לפני קרוב לשנה- קרא לו הצבא לשוב לשורותיו. מייקל ידע כי מהצבא האריתראי אין תאריך שחרור, וגם לא משכורת, ואם ישוב לצבא לא יוכל לסייע למשפחתו הנשענת על פרנסתו למחייתה, והחליט – כרבים לפניו – להמלט מן המדינה ומן השירות הכפוי, ולעבור לדרום סודן. שם, כך שמע, משוועים לידים עובדות שיבנו את המדינה החדשה.

אולם ברגע שחצה את הגבול, נתקל בקבוצה חמושה, אשר אילצה אותו ואת מי שהיו עמו באותה עת להכנס לרכב. החוטפים הסיעו את הקבוצה לסיני. (למי שלא שמע עדיין על המתחולל במחנות העינויים בסיני, מומלץ לקרוא את הד"וח המצוין של מוקד סיוע לעובדים זרים, וכן לקרוא את החדשות האחרונות משם).

מייקל הוכנס לבית גדול, עם 30 אריתראים נוספים. הוא נכבל בידיו ורגליו, וחוטפיו דרשו ממנו עשרות אלפי דולרים לשחרורו. 6 חודשים שכב מייקל כפות, בלי לזוז או להזיז את איבריו. מדי יום היכו אותו שוביו הבדואים- הם השתמשו בצינור פלסטיק. כאשר התעצלו להכות את השבויים, הכריחו אותם להכות אחד את השני. בעת שהכו אותם, התקשרו לבני משפחתם שבאריתריאה, נתנו להם לשמוע את זעקות הכאב של יקיריהם, והבהירו להם כי אם לא ישלמו את הסכום- יוצאו בני משפחתם להורג.

6 חודשים לקח למשפחתו של מייקל להשיג את הכסף. הם מכרו את האדמה שברשותם, ואת החיות שחיו עליה. הם התקשרו לקרובי משפחה ברחבי הארץ ולוו מהם כסף. בסופו של דבר הצליחו לגייס את הסכום הדמיוני: 25 אלף דולר, כדי לשחרר את מייקל מן העינויים הקשים שעבר. הוא נותר חודש נוסף בידי החוטפים- הפעם ללא אזיקים לידיו ולרגליו, ולבסוף הועבר לישראל. החיילים שפגשו אותו הבינו כי המכות גרמו לו נזק, והוא הועבר לסורוקה, שם נותח בבטנו. לאחר ששוחרר, הגיע לתל-אביב, והתאשפז בשנית באיכילוב בשל זיהום בפצע הניתוחי. הוא שוחרר משם עם המלצה למנוחה של עשרה ימים וטיפול יום-יומי בפצע.

מייקל סיפר שאחד מן האנשים שהיו איתו במחנה מת בסופו של דבר מן המכות. על-פי דוח בית-החולים, נראה כי גם מייקל עצמו לא היה שורד שם עוד זמן רב. הם קיבלו פיתה ובקבוק מים ליום. יום יום- פיתה, מים ומכות- שבעה חודשים, בלי לדעת מה יהיה בסופם, ומה יהיה על משפחתם שנאלצת למכור את כל רכושה עלי אדמות כדי להצילו.

בעוד שבוע יחזור מייקל לתל-אביב, לדירה שארגון אס"ף יסייע לו למצוא עם אריתראים נוספים. הוא ייחפש עבודה, דבר שיהיה לו קשה מאוד לעשות שכן על הויזות שמקבלים הפליטים כתוב כי זוהי אינה אשרת עבודה. הוא יעבוד שעות רבות, לרוב בלי תשלום זכויותיו הסוציאליות או תשלום עבור שעות נוספות- כדי להחזיר למשפחתו את הכסף. אולי שלוש שנים יעברו עד שיצליח לעשות זאת. בשלוש השנים הללו הוא יגלה שחברי ממשלה קוראים לו מסתנן שהגיע לישראל כדי לגנוב עבודה לישראלים, ולהפיץ מחלות.

המדינה שכלל לא רצה להגיע אליה, תאשים אותו בכל תחלואיה. אולי אף תעביר אותו למתקן הכליאה הענק שמתוכנן להיות מוקם בדרום. את סיפורו על סיני ועל הזוועות שעבר, קרוב לודאי שאיש לא ירצה לשמוע- לא התקשורת, לא הממשלה וגם לא גופים בין לאומיים. מצרים אינה מתעניינת בנעשה בחצי האי, העולם אף הוא שותק. לא יישלחו משלחות סיוע של האו"ם, הצלב האדום, או אפילו נאט"ו כדי לעצור את המתחולל שם.

אין לאירועים הללו שם, זהו לא ג'נוסייד, וגם לא טיהור אתני. זו זוועה חדשה המוצצת את דמם של הפליטים בין אריתריאה לישראל, דרך סודן ומצרים. מייקל הוא לא הראשון ולא האחרון שיעבור את חודשי התופת הללו. אבל הלהט של מייקל לספר את סיפורו, לדבר, לשתף- לא מניח לי. לכן כתבתי את סיפורו, בכדי שעוד אנשים ייקראו ויידעו על המתחולל מתחת לאפם. אולי הסיפור יתגלגל למישהו בעל השפעה, שירצה להרים את הכפפה ולדרוש התערבות בינלאומית. בינתיים, אני יכולה רק לקוות שלמייקל מצפה מעתה עתיד טוב יותר, שהוא יוכל להשתקם ולעמוד על רגליו, ולהפגש שוב עם משפחתו כאדם חופשי בארצו.

היא לא חבשית- היא סודנית (או לכל הפחות אריתראית)

מנהג יפה עשתה לה רשות האוכלוסין, בבואה לקבוע את נתינותם של מבקשי המקלט, כל אדם אשר טוען שהוא ממדינה שלנתיניה זכאות להגנה קבוצתית, ולא הביא עימו פספורט ותצהיר חתום על-ידי מזכ"ל האו"ם כי אמת בפיו- יסווג כנתין המדינה השכנה אשר לה אין הגנה קבוצתית. דוגמאות נפוצות הן אריתראים המסווגים כאתיופים, סודנים המסווגים כצ'אדים וחוף שנהבים המסווגים כנתיני מאלי.

אז יישארו אותם מבקשי מקלט במעצר חודשים ושנים, שכן התעקשותם שהם אכן מי שהם מוגדרת כחוסר שיתוף פעולה (עם גירושם) ומאפשרת לדיין בית הדין לביקורת משמורת להאריך את מעצרם חודש אחר חודש. ישנם מקרים בהם המקוריות של משרד הפנים באמת ראויה לציון, ולהלן אחד מהם:

אל עורכי הדין של עמותת אנו פליטים פנה מיוצג מהעבר שהפך לידיד, וביקש שנסייע לשחרר את ידידתו מלסה (שם בדוי) מחרטום היושבת בכלא כבר 11 חודשים. לאחר שקיבלנו את המסמכים הצלחנו לטוות אט אט את הסיבות בגינן נותרה אותה אשה בכלא זמן רב כל-כך- הוריה של מלסה נולדו באריתריאה, ולאחר שהתחתנו עזבו את המדינה השרויה במלחמת עצמאות עם אתיופיה, ועברו לסודן, שם נולדה מלסה עצמה.

משרד הפנים שמע את הסיפור ואמר- צריך להחליט האם הגברת מסודן או מאריתריאה- מאחר ואין לה שם סודני, וגם המראה שלה שונה משל בני המקום, היא טוענת שההורים שלה לא סודנים למרות שהיא נולדה שם ואין לה פספורט של סודנית, המסקנה המתבקשת היא כמובן- אתיופית!

לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים של החלטת בית הדין, ואפילו לא כיצד עלה בידי העמותה לשחרר אותה. החלק המעניין הגיע כאשר הגברת ביקשה לקבל ויזה, כפי שנדרש לכל אדם ששוחרר מן הכלא. היא ביקשה מן המשרדים השונים פעם אחר פעם להנפיק לה אשרה ונתקלה בסירוב.

לבסוף פנתה בעזרת מתנדבת מן העמותה למשרד הפנים העוסק בענייני פליטים, מצויידת במכתב מעורך הדין המבקש לשנות את רישומה כאתיופית וכן להעניק לה ויזה. כאשר המתינה המתנדבת למלסה בכניסה, היא ראתה כי בשל עומס, כל הסודנים והאריתראים נשלחים הביתה ומתבקשים להגיע במועד אחר. כאשר הגיעה מלסה אמרה לה המתנדבת- "תאמרי להם שאת אתיופית בכניסה, גם כך זה מה שכתוב במסמכים שלהם, העיקר שיתנו לנו להכנס".

המאבטח בכניסה – אתיופי בעצמו – שאל אותה מהיכן היא, וכאשר ענתה אתיופיה, אמרה לה מספר מילים באמהרית. מלסה, שלא הבינה מילה שאמר, הביטה בו בעיני עגל. הוא פנה אל מתנדבת וטען- "היא בכלל לא אתיופית! היא כנראה אריתראית, אתן לא יכולות להכנס". המתנדבת טענה בפניו כי היא אמנם לא אתיופית, ובדיוק בגלל זה הן הגיעו היום, אבל לא ייתכן שכדי לכלוא אותה למשך כשנה יחשיב אותה משרד הפנים לאתיופית וכדי לא לאפשר לה להגיש מסמכים לשינוי זהותה היא תהפוך במטה קסם לאריתראית או סודנית. את המאבטח זה לא שכנע, ומלסה, שכבר מתחרטת על היום בו שמעה על מדינת ישראל, הסתובבה ושבה כלאחר שבאה.