שוויון בנטל

בשבוע האחרון התפרסמו מספר מקרים טרגיים בתקשורת העולמית והישראלית,  אשר שבים ומבהירים כי סיפור ההגירה בכלל, והגירת מבקשי מקלט בפרט, היא בעיה בינלאומית עמה מתמודדות כל מדינות העולם. בימים אלו מתרחשת הגירה בעיקר דרך הים התיכון של מאות אלפי אנשים, שמגודרת כעת כהגירה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בסביבתנו המיידית יותר, מתמודדות מדינות עניות מאתנו בהרבה עם הגירה עצומה ומהירה של 3 מיליון פליטים סורים הנמלטים ממלחמת האזרחים הקשה המתחוללת שם כבר למעלה משלוש שנים.

רק מדינה אחת, קטנה, לא מאוד ענייה ועם היסטוריה של פליטות אותה היא ממשיכה לציין עד היום, מסרבת בשיטתיות לקחת חלק בנטל הבינלאומי שהוא גם חובה חוקתית ומוסרית, של קליטת פליטים. האירועים האחרונים מוכיחים שישראל לא רק שאינה לוקחת חלק בקליטת פליטים, היא אף תורמת לזרם הפליטים הנע באזורנו לכיוון צפון, בתקווה להשיג עתיד טוב יותר וביטחון.

כדי להבין את הטענה הזו ניתן להתחיל בקריאת העדויות בדו"ח חדש שפרסם 'המוקד לפליטים ומהגרים', ועוסק בהליכי הגירוש "מרצון" הן למדינות המוצא והן למדינות חלופיות כאוגנדה ורואנדה. לפי הדו"ח ופרסומי רשות האוכלוסין, בשנים האחרונות עזבו את ישראל כ 9,000 מבקשי מקלט מאריתראה וסודאן, כאשר עיקר העוזבים הוא מסודאן, זאת על אף שרבים מהם מגיעים מחבל דארפור, והם מהווים אחוז קטן מכלל מבקשי המקלט בארץ. הסיבה למספרי העוזבים הגדולים נעוצה בעיקר בסיבה שזו האוכלוסיה עליה הופעל לחץ גדול, ואחוז גבוה מאוד ממנה זומן לכלא 'חולות'. על-פי הנתונים שבידי הארגונים קצב העזיבה את הארץ ירד דרמטית לאחר שהגיעו העדויות של החוזרים על מצבם הקשה. כל הציטוטים בפוסט זה לקוחים מן הדו"ח:

"כשהגעתי לשדה התעופה בחארטום, כוחות הביטחון של סודאן לקחו אותי. שאלו אותי מה עשיתי בישראל, למה הלכתי לישראל והרביצו לי ובעטו בי כשהייתי על הרצפה. לקחו את כל הדברים שלי, אני מפחד שיתפסו אותי עוד פעם" -סולימן, מבקש מקלט סודאני שחזר לסודאן בפברואר 2014.

"כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון. שאלו אותי אם יש לי דירה בסודאן, כמה כסף יש לי ומאיפה הכסף לדירה. עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM ומי עובדים בשביל SLM בישראל. עכשיו אני מפחד שהם יבואו עוד פעם. כל הזמן מתקשרים ואומרים לי לבוא לשם, כל הזמן. התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי, אבל בין חולות לסודאן אין החלטה טובה. חולות זה קשה, אבל אחרי מה שקורה בסודאן הייתי נשאר בחולות. אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן" -אידריס, מבקש מקלט מסודאן, עזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות.

באופן אירוני קהילה של מבקשי מקלט דארפורים שעזבו את ישראל שבה ונפגשה שוב לא רחוק מכאן- בירדן. הדו"ח מביא את עדותו של מוסא, מבקש מקלט מדארפור, וכותב כי הוא עזב את ישראל לסודאן במרץ 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות. בסודאן הוא נכלא לעשרים ימים בבידוד, הוכה ונחקר על מעשיו בישראל. כל רכושו, כולל הדרכון, הוחרם. אחרי ששוחרר, הוא ברח שוב ונמצא כעת בירדן:

"בחארטום שילמתי הרבה כסף ויצאתי עם האישה והילדים לירדן. ביקשתי מקלט מנציבות האו"ם בירדן, קיבלתי כרטיס ויש לי ראיון בעוד שנה. אבל המשטרה מתעלמת מהכרטיס של הנציבות, אז אם באים שוטרים הם יכולים לשים אותי בכלא. יש בירדן גם כוחות ביטחון סודאנים. הם באים בלילה לאיזור שהדארפורים גרים בו ומרביצים לאנשים".

לפי עדותו של מוסא בירדן חיים לפחות עוד 50-60 מבקשי מקלט שכמותו, חיו בישראל ועזבו אותה. כלומר, אנשים שישראל סירבה לבדוק או השתהתה בבדיקת בקשות המקלט שלהם (נכון להיום לא התקבלה תשובה באף אחת מבקשות המקלט שהגישו דארפורים בישראל) הגיעו למדינה שכנה, ענייה בהרבה, אשר בשנתיים האחרונות קלטה למעלה ממיליון מבקשי מקלט מסוריה ועיראק. מידע על מצב מבקשי המקלט בירדן בלינק זה.

לאחרונה הודיע משרד הפנים כי הוא משנה את המדיניות לפיה הורחקו לאוגנדה ורואנדה רק אנשים שמצהירים וחותמים על רצונם לעזוב, והחל לחייב אנשים לעזוב, או שהם ייכלאו לתקופה בלתי מוגבלת בסהרונים. במכתב שניתן לאותם אנשים הכלואים כיום בחולות נכתב בין השאר כך [תרגום חופשי מטיגריניה בעזרת דוברי השפה]: "לאחר מאמצים קשים מצאנו מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותך […] המדינה תיתן לך אישורי שהיה ועבודה […] המדינה חוותה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית, יציבות פוליטית וייצרה מקומות עבודה לתושבי אפריקה […] כשתגיע למדינה השלישית ימתינו לך נציגים בשדה-התעופה שיתנו לך אינפורמציה על החיים במדינה, ביום הראשון תנוח במלון ותקבל ויזה […] הסודאנים והאריתראים שכבר עזבו למדינות אלו בסיוע רשויות ישראל מספרים כי הם חיים חיים טובים, לומדים אנגלית וכי יש להם עבודה, חלקם אף פתחו עסקים ומקיימים עצמם היטב".

מכתב עזיבה

מכתב זימון לחתימה על עזיבה מדינה שלישית, צולם ע"י הכלואים בחולות.

אולם כשמשווים את העדויות שהגיעו מאנשים שעזבו למדינות אלו למתואר במכתב, נראה כי מדובר בשקרים בוטים, תעמולה מכוערת המנצלת את מצוקתם הקשה של אנשים העומדים בפני כליאה ושלילת חרות בלתי נתפסת.

"כשהגענו לשדה התעופה באוגנדה לקחו את מסמכי הנסיעה שלי. נעצרתי והוכנסתי יומיים בכלא, כי לא היו לי מסמכים מזהים" -טאהר, מבקש מקלט מדארפור.

"בשדה התעופה ברואנדה באו שלושה אנשים מההגירה של רואנדה, לקחו את שני המסמכים שנתנו לי בישראל ולא נתנו לי כלום. אף אחד לא בא לבדוק מההגירה הישראלית. בשתיים בבוקר לקחו אותנו לחדר, נעלו אותנו והלכו. 14 שעות לא דיברנו עם אף אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע איש מההגירה ואמר לנו: 'תנו לי 250 דולר כל אחד, ואני אקח אתכם לאוגנדה. אני יודע שנתנו לכם כסף בישראל׳. ביקשנו שיחזיר לנו את המסמכים, אבל הוא אמר: 'אתם חייבים לנסוע לאוגנדה'. באוגנדה אין לנו משפחה ושום דבר. נסעתי לג׳ובה כי לא ידעתי לאן לנסוע. אני מרגיש פה בטוח כי אני לא בכלא, אבל אין מה לעשות פה, אין איך לעבוד ואין איך לאכול. למרות שחולות קשה, אני לא ממליץ לאנשים לבוא כי אין פה מחנה פליטים. אני לא יודע לאן אני אלך עכשיו."  – מיקלה, מבקש מקלט מאריתריאה.

עדויות רבות מן הסוג הזה הגיעו הן לידי ארגונים שעמדו בקשר עם היוצאים מישראל, והן לאוזני אנשים פרטיים שיצאו למטרות מחקר למדינות אלו ופגשו את האוכלוסייה המדוברת. לא אשרת שהיה, לא עבודה, לא עתיד, וודאי שלא הגנה.

אם כן, לא פלא כי רבים מהעוזבים מחליטים לעזוב את אותה מדינה שלישית, בין אם מרצון ובין אם כתוצאה של כפייה של הרשויות – אשר לפי הבטחת ישראל אמורות היו לקלוט אותם – ובוחרים בנתיבים בהם עשרות ומאות אלפים לפניהם בחרו, צפונה- מעבר לים התיכון, לאירופה. המדובר במסע מסוכן מאוד לכל אורכו, החל ברשתות המבריחים במדינות השונות בדרך, דרך סיכון כליאה וגירוש למולדת המסוכנת וכלה בספינות הרעועות והעמוסות לעייפה העושות דרכן בים. מספר לא ידוע של אנשים שיצאו מישראל- אליה הגיעו בכדי להגן על חייהם – מצאו את מותם לאחר שיצאו מכאן, למקום שהובטח להם שיגן עליהם.

בתחילת החודש התפרסם סיפורו של עבדל עזיים, מבקש מקלט מדארפור שלאחר שנכלא בסהרונים נשבר וחתם על עזיבה. הוא הגיע לאוגנדה, ועבר לדרום-סודאן בניסיון להתקרב למקום הימצאה של משפחתו, שם נרצח ,לפי ההערכות על-ידי לוחמים מטעם ממשלת סודאן הפועלים במדינה.

עבדל עזיים

תמונה מעמוד הפייסבוק

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחות מטבח", באירוע בו לימד עבדל עזיים כיצד לבשל מאכלים דארפורים, טרם כליאתו בסהרונים.

גם הים התיכון כבר גבה קורבנות מהיוצאים מישראל. זוהי עדות על גורלו של אדם שיצא מישראל:

"הוא אמר לי: 'אנשים בחולות, אז אני אחזור לסודאן'. כשהוא הגיע לסודאן הוא נכנס לכלא. לקחו את הדברים שלו. אחרי שהמשטרה שיחררה אותו הוא ברח. הוא טבע בים, בדרך לאיטליה. היינו חברים עוד מלפני חמש-שש שנים, הכרתי אותו בסודאן . באנו ביחד ב-2011. היינו מדברים יחד והולכים יחד. הוא היה בחור טוב, היינו חברים גם פה, הוא היה בן 33".  –עלי, מבקשי מקלט מדארפור שחי בישראל.

בחודש האחרון אירעו מספר טביעות של ספינות מהגרים, מהן שתיים עליהן היו מאות אנשים. אריתראי שעזב את ישראל מחולות יצר קשר עם ארגון בארץ וסיפר כי הוא חצה את הים התיכון מספר ימים לפני טביעה של ספינה שנשאה 400 בני-אדם, וכי הוא פגש בלוב כעשרה אנשים נוספים שחיו בישראל ועמדו לעלות על ספינות באותו השבוע. הוא לא ידע מה עלה בגורלם. בטביעה הגדולה אף יותר שאירעה השבוע בה טבעו למוות למעלה מ 900 אנשים עדיין לא התבררה זהותם של רוב המתים, אולם ההערכה היא כי היו עליה גם אנשים שהגיעו מישראל, וקרוביהם בארץ עדיין לא שמעו מהם לאחר שהללו עדכנו אותם כי הם בדרכם לחצות את הים.

ביום שלישי התפרסם גורלם הטראגי של שלושה מבקשי מקלט אריתראים שיצאו מישראל – אשר לפחות אחד מהם, טספאי, שהה קודם לכן בחולות וחתם מתוך מתקן הכליאה על העזיבה – והגיעו ללוב במטרה לחצות לאירופה. הם נכלאו בכלא הלובי, משם נחטפו על-ידי כוחות דאעש יחד עם קבוצת מהגרים אתיופים, ונרצחו בעריפת ראש בשל היותם נוצרים.

טספאי, נרצח לאחר שגורש מישראל. תמונה: המוקד למהגרים ופליטים

נכון, מדינת ישראל לא שלחה את שלושת האנשים הללו לכלא הלובי, היא שלחה אותם לאוגנדה שם הבטיחה להם כי יהיו מוגנים ויוכלו לקבל מעמד. היא לא המליצה לסודאנים ששבו לסודאן לשוב ולברוח מן המדינה, אולם היא כן טענה כי לא מדובר בפליטים וכי חייהם לא בסכנה ולכן לא סיפקה להם הגנה. ישראל עדיין מסרבת לקחת אחריות על גורל אותם האנשים שנכנעו, חזרו לאפריקה והמשיכו להירדף. בישראל חיים כיום כ 43 אלף מבקשי מקלט, (מספר נמוך הן ממספר השוהים בישראל ללא אשרה והן ממספר מהגרי העבודה המובאים לכאן ברשיון), למעלה מ 90% מהם מגיעים מאריתראה וסודאן. מספר הפליטים שהוכרו ממדינות אלו? 4 אריתראים, אף לא סודאני אחד. כעת ידוע בוודאות כי רואנדה, אליה מתבקשים כעת אנשים לעבור תחת איום הכליאה אינה קולטת את האנשים אלא מאלצת אותם להמשיך ולנדוד. הדרכים הטבעיות של מי שאינו יכול לחזור למולדתו מובילות אותו צפונה, למדינות בהם אחוז ההכרה בפליטים אריתראים עומד על למעלה מ 80% וסודאנים 70%. ישראל כבר עשור מסרבת לקלוט פליטים, ובמקום לבחון את האפשרות להעניק להם הגנה ולמצוא פתרונות לבעיות שבשטח, היא דוחקת אותם למסלולים בהם במקרה הטוב יהפכו להיות נטל על מדינות אחרות שכבר קולטות הגירה, ובמקרה הרע יאבדו את חייהם.

יום הבוחר

ביום בו אנו הולכים לממש את זכותנו הדמוקרטית, מעניין לשמוע מה יש למבקשי המקלט לומר על הבחירות. הם כמובן משוללי זכות בחירה, אבל חיים כאן כבר מספיק שנים כדי להבין בדיוק מה הולך. אלו ההמלצות שלהם:

חמיס אלשייח מדארפור, סודאן

חמיש אלשיח

 

גבריאל מאריתריאה משתתף בקמפיין דמוקרטיה אמיתית- Real democracy בו בעלי זכות הצבעה נותנים את קולם לאלו המושפעים ממדיניות הממשלה אך אין להם זכות בחירה. הוא מסביר מדוע מבקש להצביע למרצ.

דוויט דמוז מאריתריאה גם זוכר את התיצבותה של מרצ נגד חוק ההסתננות

Dawit

ומוטסים עלי מדארפור, סודאן, שכלוא כבר מספר חודשים בחולות, פשוט מפחד מעוד קדנציה של ביבי

Mutasimבחרו בחכמה.

שוק עבדים

נס גדול קרה פה. ערוץ 2 שידרו כתבה על הפליטים, הצליחו להציג תמונת מצב מורכבת ומרגשת, בלי להזכיר את המילה מסתננים.

מומלץ במיוחד: הדיון בין הפועלים הפלסטינים שהפליטים מתחרים בהם בשוק העבודה, אשר יכול לשמש חומר גלם משובח ליושבים בנפתלי.

לינק לכתבה: http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-bfec163c0f7e431017.htm

שוק עבדים

כמה פעמים צריך לחזור על שקר כדי שהוא יהפוך לאמת?

בשנים האחרונות הושמעו בתקשורת התבטאויות  שונות נגד מהגרים בכלל ופליטים בפרט. רוב הדוברים כיהנו או מכהנים בתפקידים בכירים, ומייצגים בעיני קול אמין ומוסמך. השקרים שהם מספרים לתקשורת מוצגים כעובדות.

בימים האחרונים התחילו שוב גורמים שונים להפיץ שקרים בנושא (אגב, מה מסוכן יותר, הפצת מחלות או הפצת שקרים?). מכיוון שהאוזן כבר עייפה ומתקשה להבדיל בין הסתה גזענית לבין עובדות מבוססות, הכנתי מצגת קצרה שמטרתה לסייע למיואשים בינינו להשיב לטיעונים השחוקים אשר צריכים היו להקבר בהיסטוריה האפלה, אבל חברי הכנסת שלנו  מתעקשים                                                                   לאוורר אותם מדי יום: הכל שקרים

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חטופים

ביום חמישי התקשרה אלי אורית, אשה מדהימה ומסורה מאין כמותה מעמותת אס"ף, ושאלה האם אוכל לעזור למצוא מקום מגורים זמני לפליט שהגיע פצוע למרפאה של רל"א, אשר בתורם פנו אליהם בבקשה לעזרה. היא אמרה שממה שהבינה הפליט נורה בדרכו לישראל, נותח בבית החולים, וזקוק למקום נקי שיוכל להתקלח בו ולהחליף תחבושות לכעשרה ימים, עד שהפצע יחלים.


בעבר הצלחתי לשדך בין פליטים למשפחות של חבריי ולכן הרמתי טלפון לחשודים המיידים (שלא אבוא אליהם בטענות ביום בו יפסיקו לענות לי לטלפונים). לשמחתי המשפחה של חברתי הטובה שמתגוררת ביישוב ליד ירושלים- ובעבר אירחה לחודשים ארוכים אדם שהפך עם השנים לחבר קרוב של המשפחה- הסכימה לארח את הפליט האריתראי לעשרת הימים הנדרשים להחלמתו.אתמול נסעתי עם ג', החבר האריתראי שהתגורר איתם בעבר, לבקר אותם, לבדוק מה שלום האורח, ולתרגם לרופא שכן שהזמינו הביתה לבדוק שהכל מחלים כראוי.

כאשר הגענו לבית המשפחה, פגשנו בחור רזה מאוד, חלש עם חיוך מבויש. ברגע ש ג' פנה אליו, החל הפליט לדבר ללא הפסקה. הם דיברו שעה ארוכה, כאשר אנו דוחקים ב ג' לתרגם עבורנו את סיפורו של האורח, וזה מה ששמענו:


מייקל (שם בדוי), בן 37, התגורר בכפר קטן בדרום אריתריאה, עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא שירת שנים ארוכות בצבא, ובשלב מסויים הצבא אישר לו לשוב לביתו. יום אחד, לפני קרוב לשנה- קרא לו הצבא לשוב לשורותיו. מייקל ידע כי מהצבא האריתראי אין תאריך שחרור, וגם לא משכורת, ואם ישוב לצבא לא יוכל לסייע למשפחתו הנשענת על פרנסתו למחייתה, והחליט – כרבים לפניו – להמלט מן המדינה ומן השירות הכפוי, ולעבור לדרום סודן. שם, כך שמע, משוועים לידים עובדות שיבנו את המדינה החדשה.

אולם ברגע שחצה את הגבול, נתקל בקבוצה חמושה, אשר אילצה אותו ואת מי שהיו עמו באותה עת להכנס לרכב. החוטפים הסיעו את הקבוצה לסיני. (למי שלא שמע עדיין על המתחולל במחנות העינויים בסיני, מומלץ לקרוא את הד"וח המצוין של מוקד סיוע לעובדים זרים, וכן לקרוא את החדשות האחרונות משם).

מייקל הוכנס לבית גדול, עם 30 אריתראים נוספים. הוא נכבל בידיו ורגליו, וחוטפיו דרשו ממנו עשרות אלפי דולרים לשחרורו. 6 חודשים שכב מייקל כפות, בלי לזוז או להזיז את איבריו. מדי יום היכו אותו שוביו הבדואים- הם השתמשו בצינור פלסטיק. כאשר התעצלו להכות את השבויים, הכריחו אותם להכות אחד את השני. בעת שהכו אותם, התקשרו לבני משפחתם שבאריתריאה, נתנו להם לשמוע את זעקות הכאב של יקיריהם, והבהירו להם כי אם לא ישלמו את הסכום- יוצאו בני משפחתם להורג.

6 חודשים לקח למשפחתו של מייקל להשיג את הכסף. הם מכרו את האדמה שברשותם, ואת החיות שחיו עליה. הם התקשרו לקרובי משפחה ברחבי הארץ ולוו מהם כסף. בסופו של דבר הצליחו לגייס את הסכום הדמיוני: 25 אלף דולר, כדי לשחרר את מייקל מן העינויים הקשים שעבר. הוא נותר חודש נוסף בידי החוטפים- הפעם ללא אזיקים לידיו ולרגליו, ולבסוף הועבר לישראל. החיילים שפגשו אותו הבינו כי המכות גרמו לו נזק, והוא הועבר לסורוקה, שם נותח בבטנו. לאחר ששוחרר, הגיע לתל-אביב, והתאשפז בשנית באיכילוב בשל זיהום בפצע הניתוחי. הוא שוחרר משם עם המלצה למנוחה של עשרה ימים וטיפול יום-יומי בפצע.

מייקל סיפר שאחד מן האנשים שהיו איתו במחנה מת בסופו של דבר מן המכות. על-פי דוח בית-החולים, נראה כי גם מייקל עצמו לא היה שורד שם עוד זמן רב. הם קיבלו פיתה ובקבוק מים ליום. יום יום- פיתה, מים ומכות- שבעה חודשים, בלי לדעת מה יהיה בסופם, ומה יהיה על משפחתם שנאלצת למכור את כל רכושה עלי אדמות כדי להצילו.

בעוד שבוע יחזור מייקל לתל-אביב, לדירה שארגון אס"ף יסייע לו למצוא עם אריתראים נוספים. הוא ייחפש עבודה, דבר שיהיה לו קשה מאוד לעשות שכן על הויזות שמקבלים הפליטים כתוב כי זוהי אינה אשרת עבודה. הוא יעבוד שעות רבות, לרוב בלי תשלום זכויותיו הסוציאליות או תשלום עבור שעות נוספות- כדי להחזיר למשפחתו את הכסף. אולי שלוש שנים יעברו עד שיצליח לעשות זאת. בשלוש השנים הללו הוא יגלה שחברי ממשלה קוראים לו מסתנן שהגיע לישראל כדי לגנוב עבודה לישראלים, ולהפיץ מחלות.

המדינה שכלל לא רצה להגיע אליה, תאשים אותו בכל תחלואיה. אולי אף תעביר אותו למתקן הכליאה הענק שמתוכנן להיות מוקם בדרום. את סיפורו על סיני ועל הזוועות שעבר, קרוב לודאי שאיש לא ירצה לשמוע- לא התקשורת, לא הממשלה וגם לא גופים בין לאומיים. מצרים אינה מתעניינת בנעשה בחצי האי, העולם אף הוא שותק. לא יישלחו משלחות סיוע של האו"ם, הצלב האדום, או אפילו נאט"ו כדי לעצור את המתחולל שם.

אין לאירועים הללו שם, זהו לא ג'נוסייד, וגם לא טיהור אתני. זו זוועה חדשה המוצצת את דמם של הפליטים בין אריתריאה לישראל, דרך סודן ומצרים. מייקל הוא לא הראשון ולא האחרון שיעבור את חודשי התופת הללו. אבל הלהט של מייקל לספר את סיפורו, לדבר, לשתף- לא מניח לי. לכן כתבתי את סיפורו, בכדי שעוד אנשים ייקראו ויידעו על המתחולל מתחת לאפם. אולי הסיפור יתגלגל למישהו בעל השפעה, שירצה להרים את הכפפה ולדרוש התערבות בינלאומית. בינתיים, אני יכולה רק לקוות שלמייקל מצפה מעתה עתיד טוב יותר, שהוא יוכל להשתקם ולעמוד על רגליו, ולהפגש שוב עם משפחתו כאדם חופשי בארצו.

על זרים, נימוסים וביקורים ליליים

ביום שבת האחרון, צוין ברחבי העולם יום הולדתו ה 92 של נלסון מנדלה. גם בישראל צוין התאריך במועדון בדרום תל אביב, שם נערכה מסיבה בסימן מאבק בגזענות.
בין המארגנים של המסיבה המוצלחת הייתה גם נירית בן ארי. למען הגילוי הנאות אציין כי נירית היא חברה לחיים ולדרך. כשעה לאחר ששבה הביתה מן המסיבה, ב 5 לפנות בוקר, נשמעה דפיקה על הדלת. בכניסה עמדו 3 פקחי הגירה, אשר דרשו לערוך חיפוש בבית.

הסתובב ללא אישורים

לא אלאה אתכם בפרטי המקרה, ניתן לקרוא אותם ב NRG מקומי: http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/134/589.html

מעניינת ביותר הייתה תגובתו של משרד הפנים, אשר נוסחה, ככל הנראה, ע"י סבין חדד הבלתי נלאית, דוברת המשרד ואשת שטח רגישה:

"בעקבות מידע מודיעיני מדויק, לפיו נמצא שוהה בלתי חוקי בדירה ברחוב הקישון בתל אביב, הגיעו צוותי יחידת עוז למקום לבדיקת המידע. במקום נמצאו סימנים המעידים על אמיתות ועל מוצקות המידע ובמסגרת הבדיקה, דפקו פקחי הצוות על דלת הדירה ואחת מהנמצאות במקום אישרה לצוות להיכנס לתוך הדירה ואף נתנה הסכמתה לביצוע חיפוש במקום.

"משנוכחו הפקחים לדעת כי במקום נמצאת שותפה נוספת, אשר ישנה, ביקשו שלא להפריע לשותפה ולשמור על פרטיותה. לשם כך, התבקשה השותפה הנוכחת לגשת לקרוא לחברתה. השותפה הנוספת (גב' נירית בן ארי) החלה לצעוק לעבר פקחי רשות האוכלוסין וההגירה שיצאו מיד מהדירה והחלה להתבטא בצורה בלתי הולמת כלפיהם.

"לאור העובדה כי על פי חוק, כניסה לבית יכולה להיעשות רק עם צו או, לחילופין, בהסכמת בעל הדירה או הנמצא בה, יצאו חברי הצוות מהמקום ברגע בו התבקשו לעשות כן על ידי השותפה. במקום לא נרשם כל אירוע חריג, למעט צעקותיה והתנהגותה הבלתי הולמת של גב' בן ארי, בלשון המעטה.

"יש להבהיר, כי אין מדובר ב'פשיטה' וכי לשותפות במקום נאמר מפורשות מה הסיבה להגעת הפקחים למקום. הטענה כי לגב' בן ארי לא ידוע מה היתה עילת הגעת הפקחים למקום תמוהה ואינה תואמת את שהתרחש".

הוסגרה לרשויות ע"י שומרי חוק

מספר שאלות עולות מן הטקסט הנ"ל אשר דורשות הבהרה:

1. מהי מהותו של מידע מודיעני מדויק הקובע כי שוהה בלתי חוקי כלשהו נמצא במקום מסוים? ככל הידוע לי, המהגרים המסתובבים בארצנו אינם נושאים שלט המכריז על חוקיות מעמדם. האם משרד הפנים מחזיק פקח בכל בניין בתל אביב (בארץ?) אשר נכנס חרש לביתם של מי שנראים חשודים, בודק את מסמכיהם, ומעביר את המידע למשרד הפנים? מדוע לא משתמשים בשיטת זיהוי ודאית זו גם בתחומים אחרים בארץ? הלא כאשר אני מבקשת לקבל דואר רשום למשל, אני מחוייבת להביא ת"ז, ואם במקרה שכחתי את התעודה אני נאצלת לחזור על עקבותיי בבושת פנים. האם לא ניתן להציב פקח הגירה בכל תחנת דואר בכדי לזרז הליכים?

2. יסכימו איתי גם פקחי ההגירה, כי מועד ההגעה לביתה של נירית הוא בעייתי משהו, ולו רק מטעמים של יחסי ציבור. הלא לכותרת כזו יכול כל עיתונאי לייחל- "פשיטה על ביתה של מארגנת מסיבה נגד הגזענות". לו היה מדובר במקרה חד פעמי הייתי פותרת זאת בטעות תמימה (למרות שזה מפתיע בהתחשב בכלים המתוחכמים שבידיהם לזיהוי בני אדם), אולם גם את הפשיטה הגדולה שנערכה ב 1 באוגוסט ללכידת מהגרים ללא אשרות הם ביצעו כשעה לאחר סיום עצרת גדולה נגד הגירוש. מה שגרר סיקור גרוע עד מזוויע מבחינתם בתקשורת, ולכמות גדולה של פעילים משולהבים אשר עצרו את הפקחים בגופם. מעניין

3. אולם בעיקר עניינה אותי תגובתה של סבין להתנהגותה של נירית כלפי הפקחים: "במקום לא נרשם כל אירוע חריג, למעט צעקותיה והתנהגותה הבלתי הולמת של גב' בן ארי, בלשון המעטה". מכיוון שמעולם לא נתקלתי בפקחים המגיעים לביתי (או כל אדם נושא תפקיד אחר, למעשה) בשעה 5 לפנות בוקר ושולפים אותי ממיטתי, איני יודעת מהי ההתנהגות ההולמת לה ציפו הגברברים. מאחר וסבין כבר מיתגה עצמה כאמונה על נימוסים והליכות (ראו הלינק מעלה לטורה של סבין) החלטתי לבקש ממנה את המדריך המקוצר לחשוד בשעת לילה מאוחרת.

בהשראתו של תום והבלוג הנפלא שלו שלחתי גם אני מכתב המבקש הבהרות בנוגע להתנהגות בעת ביקור בית.

להלן הנוסח:

לכבוד: משרד הפנים

הנידון: זיהוי שב"חים וכללי התנהגות.

שלום רב,

אני פונה אליכם לאחר שקראתי על המקרה שאירע בביתה של הגב' נירית בן ארי, אשר בביתה ככל הנראה נמצאים שוהים בלתי חוקיים. מקריאת פרטי ההודעה שלכם עלו מספר שאלות אשר הייתי שמחה אם תחדדו עבורי, בכדי שאוכל למלא את חובתי האזרחית לשמירת הצביון היהודי במדינה.

ראשית, נאמר על- ידיכם כי "במקום נמצאו סימנים המעידים על אמיתות ועל מוצקות המידע". אבקש לדעת מהם סימנים אלו, בכדי שאוכל לעקוב אחר שכניי ולראות האם גם הם מסתירים בביתם אנשים אשר צריכים להיות מוסגרים לידי הרשויות.

שנית, תלונת השוטרים הייתה כי התנהגותה של נירית בן ארי הייתה בלתי הולמת בלשון המעטה. מכיוון שמעולם לא ביקרו הפקחים בביתי, והייתי מעוניינת להנעים את זמנם ככל האפשר- הרי ככלות הכל הם מבצעים את עבודתם נאמנה בשמירה על נקיון מדינתנו- אודה לכם באם תפרסמו כללים להתנהגות הולמת בעת ביקור פקחים ב 5 לפנות בוקר, בכדי למנוע אי נעימות מסוג זה.

בברכת חזק ואמץ

נועה

עידכונים בנוגע לתשובת המשרד, יימסרו בהמשך.