חטופים

ביום חמישי התקשרה אלי אורית, אשה מדהימה ומסורה מאין כמותה מעמותת אס"ף, ושאלה האם אוכל לעזור למצוא מקום מגורים זמני לפליט שהגיע פצוע למרפאה של רל"א, אשר בתורם פנו אליהם בבקשה לעזרה. היא אמרה שממה שהבינה הפליט נורה בדרכו לישראל, נותח בבית החולים, וזקוק למקום נקי שיוכל להתקלח בו ולהחליף תחבושות לכעשרה ימים, עד שהפצע יחלים.


בעבר הצלחתי לשדך בין פליטים למשפחות של חבריי ולכן הרמתי טלפון לחשודים המיידים (שלא אבוא אליהם בטענות ביום בו יפסיקו לענות לי לטלפונים). לשמחתי המשפחה של חברתי הטובה שמתגוררת ביישוב ליד ירושלים- ובעבר אירחה לחודשים ארוכים אדם שהפך עם השנים לחבר קרוב של המשפחה- הסכימה לארח את הפליט האריתראי לעשרת הימים הנדרשים להחלמתו.אתמול נסעתי עם ג', החבר האריתראי שהתגורר איתם בעבר, לבקר אותם, לבדוק מה שלום האורח, ולתרגם לרופא שכן שהזמינו הביתה לבדוק שהכל מחלים כראוי.

כאשר הגענו לבית המשפחה, פגשנו בחור רזה מאוד, חלש עם חיוך מבויש. ברגע ש ג' פנה אליו, החל הפליט לדבר ללא הפסקה. הם דיברו שעה ארוכה, כאשר אנו דוחקים ב ג' לתרגם עבורנו את סיפורו של האורח, וזה מה ששמענו:


מייקל (שם בדוי), בן 37, התגורר בכפר קטן בדרום אריתריאה, עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא שירת שנים ארוכות בצבא, ובשלב מסויים הצבא אישר לו לשוב לביתו. יום אחד, לפני קרוב לשנה- קרא לו הצבא לשוב לשורותיו. מייקל ידע כי מהצבא האריתראי אין תאריך שחרור, וגם לא משכורת, ואם ישוב לצבא לא יוכל לסייע למשפחתו הנשענת על פרנסתו למחייתה, והחליט – כרבים לפניו – להמלט מן המדינה ומן השירות הכפוי, ולעבור לדרום סודן. שם, כך שמע, משוועים לידים עובדות שיבנו את המדינה החדשה.

אולם ברגע שחצה את הגבול, נתקל בקבוצה חמושה, אשר אילצה אותו ואת מי שהיו עמו באותה עת להכנס לרכב. החוטפים הסיעו את הקבוצה לסיני. (למי שלא שמע עדיין על המתחולל במחנות העינויים בסיני, מומלץ לקרוא את הד"וח המצוין של מוקד סיוע לעובדים זרים, וכן לקרוא את החדשות האחרונות משם).

מייקל הוכנס לבית גדול, עם 30 אריתראים נוספים. הוא נכבל בידיו ורגליו, וחוטפיו דרשו ממנו עשרות אלפי דולרים לשחרורו. 6 חודשים שכב מייקל כפות, בלי לזוז או להזיז את איבריו. מדי יום היכו אותו שוביו הבדואים- הם השתמשו בצינור פלסטיק. כאשר התעצלו להכות את השבויים, הכריחו אותם להכות אחד את השני. בעת שהכו אותם, התקשרו לבני משפחתם שבאריתריאה, נתנו להם לשמוע את זעקות הכאב של יקיריהם, והבהירו להם כי אם לא ישלמו את הסכום- יוצאו בני משפחתם להורג.

6 חודשים לקח למשפחתו של מייקל להשיג את הכסף. הם מכרו את האדמה שברשותם, ואת החיות שחיו עליה. הם התקשרו לקרובי משפחה ברחבי הארץ ולוו מהם כסף. בסופו של דבר הצליחו לגייס את הסכום הדמיוני: 25 אלף דולר, כדי לשחרר את מייקל מן העינויים הקשים שעבר. הוא נותר חודש נוסף בידי החוטפים- הפעם ללא אזיקים לידיו ולרגליו, ולבסוף הועבר לישראל. החיילים שפגשו אותו הבינו כי המכות גרמו לו נזק, והוא הועבר לסורוקה, שם נותח בבטנו. לאחר ששוחרר, הגיע לתל-אביב, והתאשפז בשנית באיכילוב בשל זיהום בפצע הניתוחי. הוא שוחרר משם עם המלצה למנוחה של עשרה ימים וטיפול יום-יומי בפצע.

מייקל סיפר שאחד מן האנשים שהיו איתו במחנה מת בסופו של דבר מן המכות. על-פי דוח בית-החולים, נראה כי גם מייקל עצמו לא היה שורד שם עוד זמן רב. הם קיבלו פיתה ובקבוק מים ליום. יום יום- פיתה, מים ומכות- שבעה חודשים, בלי לדעת מה יהיה בסופם, ומה יהיה על משפחתם שנאלצת למכור את כל רכושה עלי אדמות כדי להצילו.

בעוד שבוע יחזור מייקל לתל-אביב, לדירה שארגון אס"ף יסייע לו למצוא עם אריתראים נוספים. הוא ייחפש עבודה, דבר שיהיה לו קשה מאוד לעשות שכן על הויזות שמקבלים הפליטים כתוב כי זוהי אינה אשרת עבודה. הוא יעבוד שעות רבות, לרוב בלי תשלום זכויותיו הסוציאליות או תשלום עבור שעות נוספות- כדי להחזיר למשפחתו את הכסף. אולי שלוש שנים יעברו עד שיצליח לעשות זאת. בשלוש השנים הללו הוא יגלה שחברי ממשלה קוראים לו מסתנן שהגיע לישראל כדי לגנוב עבודה לישראלים, ולהפיץ מחלות.

המדינה שכלל לא רצה להגיע אליה, תאשים אותו בכל תחלואיה. אולי אף תעביר אותו למתקן הכליאה הענק שמתוכנן להיות מוקם בדרום. את סיפורו על סיני ועל הזוועות שעבר, קרוב לודאי שאיש לא ירצה לשמוע- לא התקשורת, לא הממשלה וגם לא גופים בין לאומיים. מצרים אינה מתעניינת בנעשה בחצי האי, העולם אף הוא שותק. לא יישלחו משלחות סיוע של האו"ם, הצלב האדום, או אפילו נאט"ו כדי לעצור את המתחולל שם.

אין לאירועים הללו שם, זהו לא ג'נוסייד, וגם לא טיהור אתני. זו זוועה חדשה המוצצת את דמם של הפליטים בין אריתריאה לישראל, דרך סודן ומצרים. מייקל הוא לא הראשון ולא האחרון שיעבור את חודשי התופת הללו. אבל הלהט של מייקל לספר את סיפורו, לדבר, לשתף- לא מניח לי. לכן כתבתי את סיפורו, בכדי שעוד אנשים ייקראו ויידעו על המתחולל מתחת לאפם. אולי הסיפור יתגלגל למישהו בעל השפעה, שירצה להרים את הכפפה ולדרוש התערבות בינלאומית. בינתיים, אני יכולה רק לקוות שלמייקל מצפה מעתה עתיד טוב יותר, שהוא יוכל להשתקם ולעמוד על רגליו, ולהפגש שוב עם משפחתו כאדם חופשי בארצו.