שוויון בנטל

בשבוע האחרון התפרסמו מספר מקרים טרגיים בתקשורת העולמית והישראלית,  אשר שבים ומבהירים כי סיפור ההגירה בכלל, והגירת מבקשי מקלט בפרט, היא בעיה בינלאומית עמה מתמודדות כל מדינות העולם. בימים אלו מתרחשת הגירה בעיקר דרך הים התיכון של מאות אלפי אנשים, שמגודרת כעת כהגירה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. בסביבתנו המיידית יותר, מתמודדות מדינות עניות מאתנו בהרבה עם הגירה עצומה ומהירה של 3 מיליון פליטים סורים הנמלטים ממלחמת האזרחים הקשה המתחוללת שם כבר למעלה משלוש שנים.

רק מדינה אחת, קטנה, לא מאוד ענייה ועם היסטוריה של פליטות אותה היא ממשיכה לציין עד היום, מסרבת בשיטתיות לקחת חלק בנטל הבינלאומי שהוא גם חובה חוקתית ומוסרית, של קליטת פליטים. האירועים האחרונים מוכיחים שישראל לא רק שאינה לוקחת חלק בקליטת פליטים, היא אף תורמת לזרם הפליטים הנע באזורנו לכיוון צפון, בתקווה להשיג עתיד טוב יותר וביטחון.

כדי להבין את הטענה הזו ניתן להתחיל בקריאת העדויות בדו"ח חדש שפרסם 'המוקד לפליטים ומהגרים', ועוסק בהליכי הגירוש "מרצון" הן למדינות המוצא והן למדינות חלופיות כאוגנדה ורואנדה. לפי הדו"ח ופרסומי רשות האוכלוסין, בשנים האחרונות עזבו את ישראל כ 9,000 מבקשי מקלט מאריתראה וסודאן, כאשר עיקר העוזבים הוא מסודאן, זאת על אף שרבים מהם מגיעים מחבל דארפור, והם מהווים אחוז קטן מכלל מבקשי המקלט בארץ. הסיבה למספרי העוזבים הגדולים נעוצה בעיקר בסיבה שזו האוכלוסיה עליה הופעל לחץ גדול, ואחוז גבוה מאוד ממנה זומן לכלא 'חולות'. על-פי הנתונים שבידי הארגונים קצב העזיבה את הארץ ירד דרמטית לאחר שהגיעו העדויות של החוזרים על מצבם הקשה. כל הציטוטים בפוסט זה לקוחים מן הדו"ח:

"כשהגעתי לשדה התעופה בחארטום, כוחות הביטחון של סודאן לקחו אותי. שאלו אותי מה עשיתי בישראל, למה הלכתי לישראל והרביצו לי ובעטו בי כשהייתי על הרצפה. לקחו את כל הדברים שלי, אני מפחד שיתפסו אותי עוד פעם" -סולימן, מבקש מקלט סודאני שחזר לסודאן בפברואר 2014.

"כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון. שאלו אותי אם יש לי דירה בסודאן, כמה כסף יש לי ומאיפה הכסף לדירה. עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM ומי עובדים בשביל SLM בישראל. עכשיו אני מפחד שהם יבואו עוד פעם. כל הזמן מתקשרים ואומרים לי לבוא לשם, כל הזמן. התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי, אבל בין חולות לסודאן אין החלטה טובה. חולות זה קשה, אבל אחרי מה שקורה בסודאן הייתי נשאר בחולות. אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן" -אידריס, מבקש מקלט מסודאן, עזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות.

באופן אירוני קהילה של מבקשי מקלט דארפורים שעזבו את ישראל שבה ונפגשה שוב לא רחוק מכאן- בירדן. הדו"ח מביא את עדותו של מוסא, מבקש מקלט מדארפור, וכותב כי הוא עזב את ישראל לסודאן במרץ 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות. בסודאן הוא נכלא לעשרים ימים בבידוד, הוכה ונחקר על מעשיו בישראל. כל רכושו, כולל הדרכון, הוחרם. אחרי ששוחרר, הוא ברח שוב ונמצא כעת בירדן:

"בחארטום שילמתי הרבה כסף ויצאתי עם האישה והילדים לירדן. ביקשתי מקלט מנציבות האו"ם בירדן, קיבלתי כרטיס ויש לי ראיון בעוד שנה. אבל המשטרה מתעלמת מהכרטיס של הנציבות, אז אם באים שוטרים הם יכולים לשים אותי בכלא. יש בירדן גם כוחות ביטחון סודאנים. הם באים בלילה לאיזור שהדארפורים גרים בו ומרביצים לאנשים".

לפי עדותו של מוסא בירדן חיים לפחות עוד 50-60 מבקשי מקלט שכמותו, חיו בישראל ועזבו אותה. כלומר, אנשים שישראל סירבה לבדוק או השתהתה בבדיקת בקשות המקלט שלהם (נכון להיום לא התקבלה תשובה באף אחת מבקשות המקלט שהגישו דארפורים בישראל) הגיעו למדינה שכנה, ענייה בהרבה, אשר בשנתיים האחרונות קלטה למעלה ממיליון מבקשי מקלט מסוריה ועיראק. מידע על מצב מבקשי המקלט בירדן בלינק זה.

לאחרונה הודיע משרד הפנים כי הוא משנה את המדיניות לפיה הורחקו לאוגנדה ורואנדה רק אנשים שמצהירים וחותמים על רצונם לעזוב, והחל לחייב אנשים לעזוב, או שהם ייכלאו לתקופה בלתי מוגבלת בסהרונים. במכתב שניתן לאותם אנשים הכלואים כיום בחולות נכתב בין השאר כך [תרגום חופשי מטיגריניה בעזרת דוברי השפה]: "לאחר מאמצים קשים מצאנו מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותך […] המדינה תיתן לך אישורי שהיה ועבודה […] המדינה חוותה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית, יציבות פוליטית וייצרה מקומות עבודה לתושבי אפריקה […] כשתגיע למדינה השלישית ימתינו לך נציגים בשדה-התעופה שיתנו לך אינפורמציה על החיים במדינה, ביום הראשון תנוח במלון ותקבל ויזה […] הסודאנים והאריתראים שכבר עזבו למדינות אלו בסיוע רשויות ישראל מספרים כי הם חיים חיים טובים, לומדים אנגלית וכי יש להם עבודה, חלקם אף פתחו עסקים ומקיימים עצמם היטב".

מכתב עזיבה

מכתב זימון לחתימה על עזיבה מדינה שלישית, צולם ע"י הכלואים בחולות.

אולם כשמשווים את העדויות שהגיעו מאנשים שעזבו למדינות אלו למתואר במכתב, נראה כי מדובר בשקרים בוטים, תעמולה מכוערת המנצלת את מצוקתם הקשה של אנשים העומדים בפני כליאה ושלילת חרות בלתי נתפסת.

"כשהגענו לשדה התעופה באוגנדה לקחו את מסמכי הנסיעה שלי. נעצרתי והוכנסתי יומיים בכלא, כי לא היו לי מסמכים מזהים" -טאהר, מבקש מקלט מדארפור.

"בשדה התעופה ברואנדה באו שלושה אנשים מההגירה של רואנדה, לקחו את שני המסמכים שנתנו לי בישראל ולא נתנו לי כלום. אף אחד לא בא לבדוק מההגירה הישראלית. בשתיים בבוקר לקחו אותנו לחדר, נעלו אותנו והלכו. 14 שעות לא דיברנו עם אף אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע איש מההגירה ואמר לנו: 'תנו לי 250 דולר כל אחד, ואני אקח אתכם לאוגנדה. אני יודע שנתנו לכם כסף בישראל׳. ביקשנו שיחזיר לנו את המסמכים, אבל הוא אמר: 'אתם חייבים לנסוע לאוגנדה'. באוגנדה אין לנו משפחה ושום דבר. נסעתי לג׳ובה כי לא ידעתי לאן לנסוע. אני מרגיש פה בטוח כי אני לא בכלא, אבל אין מה לעשות פה, אין איך לעבוד ואין איך לאכול. למרות שחולות קשה, אני לא ממליץ לאנשים לבוא כי אין פה מחנה פליטים. אני לא יודע לאן אני אלך עכשיו."  – מיקלה, מבקש מקלט מאריתריאה.

עדויות רבות מן הסוג הזה הגיעו הן לידי ארגונים שעמדו בקשר עם היוצאים מישראל, והן לאוזני אנשים פרטיים שיצאו למטרות מחקר למדינות אלו ופגשו את האוכלוסייה המדוברת. לא אשרת שהיה, לא עבודה, לא עתיד, וודאי שלא הגנה.

אם כן, לא פלא כי רבים מהעוזבים מחליטים לעזוב את אותה מדינה שלישית, בין אם מרצון ובין אם כתוצאה של כפייה של הרשויות – אשר לפי הבטחת ישראל אמורות היו לקלוט אותם – ובוחרים בנתיבים בהם עשרות ומאות אלפים לפניהם בחרו, צפונה- מעבר לים התיכון, לאירופה. המדובר במסע מסוכן מאוד לכל אורכו, החל ברשתות המבריחים במדינות השונות בדרך, דרך סיכון כליאה וגירוש למולדת המסוכנת וכלה בספינות הרעועות והעמוסות לעייפה העושות דרכן בים. מספר לא ידוע של אנשים שיצאו מישראל- אליה הגיעו בכדי להגן על חייהם – מצאו את מותם לאחר שיצאו מכאן, למקום שהובטח להם שיגן עליהם.

בתחילת החודש התפרסם סיפורו של עבדל עזיים, מבקש מקלט מדארפור שלאחר שנכלא בסהרונים נשבר וחתם על עזיבה. הוא הגיע לאוגנדה, ועבר לדרום-סודאן בניסיון להתקרב למקום הימצאה של משפחתו, שם נרצח ,לפי ההערכות על-ידי לוחמים מטעם ממשלת סודאן הפועלים במדינה.

עבדל עזיים

תמונה מעמוד הפייסבוק

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של "שיחות מטבח", באירוע בו לימד עבדל עזיים כיצד לבשל מאכלים דארפורים, טרם כליאתו בסהרונים.

גם הים התיכון כבר גבה קורבנות מהיוצאים מישראל. זוהי עדות על גורלו של אדם שיצא מישראל:

"הוא אמר לי: 'אנשים בחולות, אז אני אחזור לסודאן'. כשהוא הגיע לסודאן הוא נכנס לכלא. לקחו את הדברים שלו. אחרי שהמשטרה שיחררה אותו הוא ברח. הוא טבע בים, בדרך לאיטליה. היינו חברים עוד מלפני חמש-שש שנים, הכרתי אותו בסודאן . באנו ביחד ב-2011. היינו מדברים יחד והולכים יחד. הוא היה בחור טוב, היינו חברים גם פה, הוא היה בן 33".  –עלי, מבקשי מקלט מדארפור שחי בישראל.

בחודש האחרון אירעו מספר טביעות של ספינות מהגרים, מהן שתיים עליהן היו מאות אנשים. אריתראי שעזב את ישראל מחולות יצר קשר עם ארגון בארץ וסיפר כי הוא חצה את הים התיכון מספר ימים לפני טביעה של ספינה שנשאה 400 בני-אדם, וכי הוא פגש בלוב כעשרה אנשים נוספים שחיו בישראל ועמדו לעלות על ספינות באותו השבוע. הוא לא ידע מה עלה בגורלם. בטביעה הגדולה אף יותר שאירעה השבוע בה טבעו למוות למעלה מ 900 אנשים עדיין לא התבררה זהותם של רוב המתים, אולם ההערכה היא כי היו עליה גם אנשים שהגיעו מישראל, וקרוביהם בארץ עדיין לא שמעו מהם לאחר שהללו עדכנו אותם כי הם בדרכם לחצות את הים.

ביום שלישי התפרסם גורלם הטראגי של שלושה מבקשי מקלט אריתראים שיצאו מישראל – אשר לפחות אחד מהם, טספאי, שהה קודם לכן בחולות וחתם מתוך מתקן הכליאה על העזיבה – והגיעו ללוב במטרה לחצות לאירופה. הם נכלאו בכלא הלובי, משם נחטפו על-ידי כוחות דאעש יחד עם קבוצת מהגרים אתיופים, ונרצחו בעריפת ראש בשל היותם נוצרים.

טספאי, נרצח לאחר שגורש מישראל. תמונה: המוקד למהגרים ופליטים

נכון, מדינת ישראל לא שלחה את שלושת האנשים הללו לכלא הלובי, היא שלחה אותם לאוגנדה שם הבטיחה להם כי יהיו מוגנים ויוכלו לקבל מעמד. היא לא המליצה לסודאנים ששבו לסודאן לשוב ולברוח מן המדינה, אולם היא כן טענה כי לא מדובר בפליטים וכי חייהם לא בסכנה ולכן לא סיפקה להם הגנה. ישראל עדיין מסרבת לקחת אחריות על גורל אותם האנשים שנכנעו, חזרו לאפריקה והמשיכו להירדף. בישראל חיים כיום כ 43 אלף מבקשי מקלט, (מספר נמוך הן ממספר השוהים בישראל ללא אשרה והן ממספר מהגרי העבודה המובאים לכאן ברשיון), למעלה מ 90% מהם מגיעים מאריתראה וסודאן. מספר הפליטים שהוכרו ממדינות אלו? 4 אריתראים, אף לא סודאני אחד. כעת ידוע בוודאות כי רואנדה, אליה מתבקשים כעת אנשים לעבור תחת איום הכליאה אינה קולטת את האנשים אלא מאלצת אותם להמשיך ולנדוד. הדרכים הטבעיות של מי שאינו יכול לחזור למולדתו מובילות אותו צפונה, למדינות בהם אחוז ההכרה בפליטים אריתראים עומד על למעלה מ 80% וסודאנים 70%. ישראל כבר עשור מסרבת לקלוט פליטים, ובמקום לבחון את האפשרות להעניק להם הגנה ולמצוא פתרונות לבעיות שבשטח, היא דוחקת אותם למסלולים בהם במקרה הטוב יהפכו להיות נטל על מדינות אחרות שכבר קולטות הגירה, ובמקרה הרע יאבדו את חייהם.

יום הבוחר

ביום בו אנו הולכים לממש את זכותנו הדמוקרטית, מעניין לשמוע מה יש למבקשי המקלט לומר על הבחירות. הם כמובן משוללי זכות בחירה, אבל חיים כאן כבר מספיק שנים כדי להבין בדיוק מה הולך. אלו ההמלצות שלהם:

חמיס אלשייח מדארפור, סודאן

חמיש אלשיח

 

גבריאל מאריתריאה משתתף בקמפיין דמוקרטיה אמיתית- Real democracy בו בעלי זכות הצבעה נותנים את קולם לאלו המושפעים ממדיניות הממשלה אך אין להם זכות בחירה. הוא מסביר מדוע מבקש להצביע למרצ.

דוויט דמוז מאריתריאה גם זוכר את התיצבותה של מרצ נגד חוק ההסתננות

Dawit

ומוטסים עלי מדארפור, סודאן, שכלוא כבר מספר חודשים בחולות, פשוט מפחד מעוד קדנציה של ביבי

Mutasimבחרו בחכמה.

הגירוש לדרום סודאן ממשיך

על-אף המצב הקשה במדינה הצעירה, ועל-אף שהגירוש המסיבי בשנת 2012 גבה קורבנות בנפש, משטרת ההגירה ממשיכה את התעמרויותיה במוחלשים שבמהגרים.

מתוך מגאפון

הפגנת הקהילה הדרום-סודאנית לפי הגירוש. צילום" עיתון 'מגפון'

משפחת דינקה (כל השמות בפוסט בדויים לשמירת פרטיות וביטחון המשפחה) הגיעה לישראל לפני כשבע שנים, בעל אישה וחמישה ילדים.

המשפחה קיבלה הגנה קבוצתית, ככל הסודאנים. ההורים עבדו קשה לפרנס את ילדיהם וחיו בשקט יחסי. יחסי, מכיוון שאחת מן הילדות נולדה עם מחלה קשה, אשר פוגעת בתפקודה. ההורים קיבלו סיוע מן הארגונים, ביטחו את בתם בביטוח בריאות, וטיפלו בה בהתאם להנחיות, תוך שהיא מתקדמת עד כמה שניתן בהתחשב במצבה. כך היה עד לפני שלוש שנים.

ביולי 2011, לאחר משאל עם שנערך בקרב התושבים, הכריזה דרום סודאן על עצמאות מן הרפובליקה של סודאן והפכה ליישות מדינית נפרדת. על-אף השמחה על העצמאות המיוחלת, על המדינה היה להתחיל ולהתמודד עם מציאות קשה. במהרה היא הפכה לאחת מבין המדינות העניות ביותר, וחסרות המשאבים, ומלבד עבודה על פיתוח נאלצו התושבים להתמודד גם  עם מלריה ומחלות אחרות, רעב ועוני.

בשנת 2012 הודיעה ישראל כי כל תושבי דרום סודאן היושבים בה יגורשו, זאת על-אף שמדינות רבות האריכו את ההגנה על אוכלוסיה זו בכדי לתת למדינה החדשה הזדמנות להתרומם על רגליה. אולם שר הפנים דאז אלי ישי ראה באופציית הגירוש שנפלה לידיו הזדמנות פז להוכיח את עוצמתו ונחישותו, ולא וויתר. במשך כמה שבועות עלו מאות משפחות ובודדים על מטוסים שיקחו אותם למדינה החדשה. עשרות בודדות נשארו בישראל, ובהם המקרים הקשים ביותר של חולים ונכים שחששו להחמרה בבריאותם אם יעזבו.

משפחת דה-בול מערד, ששניים מילדיה- נוח בן ה-3 וחצי וניאן בן ה-9 חודשים- מתו לאחר הגירוש. צילום: מורן מקמל

משפחת דה-בול מערד, ששניים מילדיה- נוח בן ה-3 וחצי וניאן בן ה-9 חודשים- מתו לאחר הגירוש. צילום: מורן מקמל

ביניהם הייתה גם משפחת דינקה, אשר חששה מאוד לעתידה ובריאותה של בתם החולה, ופנתה לעורך דין בכדי שיסייע להם להשאר בארץ. עורך הדין השיג להם הגנה זמנית מגירוש, והם המשיכו בחייהם. הכל היה קצת קשה יותר, תקופה ארוכה הם היו ללא אשרה, וגם כשקיבלו כזו היא לא אפשרה להם לעבוד. בשלב מסויים הם הודיעו לעורך הדין שאין ביכולתם לשלם לו יותר, והוא הפסיק את הטיפול בהם. האשרה שקיבלו הסתיימה, וההורים נותרו ללא הגנה.

ביום ראשון השבוע הגיעו פקחי ההגירה לביתם של משפחת דינקה. אל מול עיני הילדים הבוכים את עצרו את אב המשפחה, ולאחר שכלאו אותו בגבעון הודיעו לו שבתוך יומיים יגורש. יש להבהיר – בסודאן ישנו משבר הומניטרי קשה ומתמשך. מלחמת האזרחים שפרצה שם בדצמבר 2013 גבתה מאות אלפי קורבנות בנפש, ועל-אף שיפור מה במצב עדיין לא הסתיימה לחלוטין. לא ברור מדוע לא קיימת שוב הגנה קבוצתית,או לפחות מדיניות זהירה מאוד ביחס לאנשים בסיכון כגון נשים, ילדים וחולים.

צילום: שירז גרינבאום, אקטיבסטילס

צילום: שירז גרינבאום, אקטיבסטילס

היום, התקיים דיון בבית-הדין לביקורת משמורת בכלא גבעון, והשופט הורה לשחרר את אב המשפחה. האיומים של עובדי ההגירה כי יועלה על מטוס בתוך יומיים שוגרו "על אוטומט", לא היה להם כל בסיס, וגם לא למעצרו. המדינה מודעת היטב למצב בתו הקטנה, לכן מדוע היה צורך להפחיד משפחה שלמה ולגרום לכאב וסבל מיותרים? תשובות ממשרד הפנים לא ניתן היה לקבל, שכן נציגיהם לא טרחו להגיע לדיון בגלל חג הפורים, ובשביל לתת להם הזדמנות לערער על ההחלטה עם תום החג, ימתין האב לשחרור עד יום ראשון. אז ייגשו בני המשפחה כולם למשרד הפנים להגיש בקשה הומניטרית. עבור בקשה זו על כל אחד מבני המשפחה לשלם 180 ש"ח, סה"כ 900 ש"ח, למשפחה שאסור לראשיה לעבוד כבר חודשים ארוכים. את המשפחה מלווה במסירות חנה רז, והיא גם תסייע להם בתשלום. אם יש מי שמעוניין לתרום ולהשתתף בעלות הבקשה ניתן לפנות ישירות אליה: https://www.facebook.com/hana.raz

הצצה למערכת המקלט הישראלית

הדיון המתקיים כיון בין כותלי בית המשפט העליון בנוגע לחוקיותו של תיקון מספר 5 לחוק למניעת הסתננות, מאפשר לנו הצצה נדירה אל מערכת המקלט הישראלית. והמראה המתגלה מדאיג מאוד.

לאחר קיום דיון בעליון בתחילת חודש פברואר השנה, ביקשו השופטים מן המדינה להציג להם נתונים מפורטים של מספר מבקשי המקלט בישראל, כמה מהם כלואים בחולות ומה עלה בגורל בקשות המקלט. זאת בעקבות טענות המדינה כי ניתנת קדימות לבדיקת בקשות המקלט של הכלואים בחולות, וכי מטרת כליאתם אינה עידוד עזיבה את המדינה- מטרה שהוכרזה כבר בפסיקות הקודמות כנגד התיקונים הקודמים לחוק כמטרה לא ראויה.

מצורפת תשובת המדינה, הכוללת טבלה מפורטת ומרתקת בנוגע למבקשי המקלט בישראל מאז שנת 2009 (השנה בה ישראל לקחה על עצמה את הטיפול במבקשי המקלט מידי נציבות האו"ם לפליטים שהייתה אמונה על-כך עד אז) ועד היום.

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665meshivim2-5-0215.pdf

גם לאדם שאינו מומחה בתחום ברור כי מדובר בשיעורי הכרה מאוד מאוד נמוכים, כשליש אחוז מסך מבקשי המקלט זכו להגנה על-פי אמנת האו"ם לפליטים. אולם משרד הפנים ביצע מניפולציות מכוערות ומרושעות בנתונים, ואפילו הנתון של שליש אחוז הכרה הוא מנופח.

ניתן למצוא ניתוח מעמיק ומאלף בתגובת הארגונים העותרים שהוגשה לבית המשפט:

http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2015/02/hit8665otrim0215.pdf

מדובר על 9 עמודים בסה"כ, ולכן אני ממליצה פשוט לקרוא אותם, הם מרתקים. אבל לטובת מי שזמנו קצר, הנה כמה ציטוטי פסקאות נבחרות מתוך התגובה:

11 […]  בפסק דין שניתן על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 2011 נפסק, כי שיעור ההכרה בפליטים ביוון (שעמד באותה עת על אחוז, כלומר פי שלושה משיעור ההכרה בישראל) הופך את מערכת המקלט ביוון לחשודה באי-הוגנות. הדברים  מתקן כליאהחולותהיו כה חמורים עד ששיעור הכרה זה היווה אחד הנתונים שהובילו את בית הדין האירופי למסקנה, כי יוון אינה מדינה בטוחה למבקשי מקלט,[…]. ביחס למשמעות שיעור ההכרה הנמוך ביוון פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם:

"An asylum system with a rate of recognition not exceeding 1 percent is suspect per se in terms of the fairness of the procedure; the Government failed to provide any justification for this apparent statistical aberration." M.S.S. v. Belgium and Greece, application no. 30696/09 (21 January, 2011).

17 […] הערת שוליים 2 לתצהיר המשלים מלמדת, כי במניין הבקשות ש"אושרו" הובאו גם מי שזכו ל"יישוב מחדש" במדינות אחרות. ואולם מי שזכו ליישוב מחדש במדינות אחרות הם אנשים שישראל סירבה להעניק להם מקלט, אך נציבות האו"ם לפליטים מצאה עבורם מדינה שהסכימה להכיר בהם ככאלה. לפחות אחד מבין שמונת אזרחי אתיופיה שהמדינה הצהירה כי בקשותיהם "אושרו" הוא אדם שנרדף במדינתו, נדחה על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט חרף עמדתה של נציבות האו"ם לפליטים כי הוא פליט, וכשעמד בסכנת גירוש יושב מחדש על ידי הנציבות במדינה אירופית שהסכימה להכיר בו כפליט. לפיכך, כלל אין למנות אותו כמי שהוכר כפליט על ידי ישראל. נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקש המקלט באותו עניין יוצג על ידי עו"ד יונתן ברמן הח"מ.

 […] למשל, מן התצהיר המשלים עולה כי "אושרו" 4 בקשות של מבקשי מקלט מחוף השנהב. אלא שלמעשה, מדובר בשתי בקשות מקלט בלבד שאושרו. אחת משתי הבקשות שאושרו היא בקשתה של קטינה לבקנית, שהוכרה כפליטה על רקע רדיפתם של לבקנים במדינה זו. הקטינה הוכרה כפליטה, ומכוח כך קיבלו גם שני הוריה מעמד. ואולם בתצהיר המשיבים נספרת בקשה יחידה זו כשלוש בקשות ש"אושרו". נתון זה ידוע לנו מידיעה אישית, שכן מבקשת המקלט באותו עניין יוצגה על ידי עו"ד מעיין נוסל העומדת בקשר עם הח"מ.

[…] המדינה טענה כי היא נותנת עדיפות לבחינת בקשות המקלט של המוחזקים במשמורת ושל המוחזקים במתקן "חולות". האמנם כך?

 מעמ' 2 ניתן ללמוד כי מספר מבקשי המקלט אזרחי סודן שהוכרו כפליטים עומד על אפס (כאמור לעיל, חמשת האנשים שבקשותיהם "אושרו" לא הוכרו כפליטים לפי הנוהל. ראו סעיף 16 לעיל). רק 40 בקשות מקלט נדחו. אמנם, הנתון המופיע בטבלה בעמ' 2 בעמודת ה"נדחו" הוא 976, אולם הנתון הנוסף המופיע בעמודה זו, יחד עם הערת שוליים 1, מלמד כי 936 מתוכם הם מי שתיקיהם נסגרו משום שיצאו את הארץ לפני ההכרעה בבקשה.

26 יש לציין, כי מתוך קרוב ל-1,500 אזרחי סודן המוחזקים ב"חולות", הרוב המכריע הם תושבי חבל דארפור שבמערב סודן, בו מתחולל רצח עם. מתוך 40 ההחלטות שהתקבלו אף לא אחת התקבלה בעניינו של תושב דארפור. עד היום לא קיבלה ולא דחתה המדינה ולו בקשת מקלט אחת של תושב דארפור.

כתבה מצולמת: מבקשי המקלט נישאו, הבעל נעצר ונכלא

מתוך חדשות ערוץ 2:

אליזבת ובאפקדו התחתנו בישראל אחרי שברחו מאתיופיה בעקבות חברותם בתנועת אופוזיציה בדלנית. משרד הפנים דחה את הבקשה למקלט של הבעל, ובנוגע לאישה הוא עדיין לא החליט. הבעל נמצא במעצר כבר 5 חודשים, בזמן שאשתו בהריון מתקדם וילדתו הקטנה ממתינים לו בבית.

http://http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2015/Article-95af4cd00718b41004.htm

בפיקאדו

סוף שנה

דני דנון מספר לנו על פנטזיה מופלאה, בה כל הפליטים מגישים בקשות שנבדקות.

דני שובבני

הפנטזיה הזו הייתה עשויה להצחיק מאוד את ס' הבנגלית, אילו מישהו היה יודע על קיומה ומשתף אותה בצחוקים- http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1604885